המציאות המודרנית הביאה איתה כל כך הרבה דברים טובים. מערך רפואי נרחב שמוביל לבריאות טובה יותר, אפשרויות תעסוקה והתפתחות רבות יותר, מודעות גבוהה לשיטות חינוך שונות ולבריאות הנפשית של הילד ולהתפתחותו התקינה, וכמובן עוד הרבה דברים נפלאים ונהדרים שמרחיבים את האפשרויות שלנו ואת איכות החיים שלנו.
אך יחד עם זאת, המודרנה גם טומנת בחובה דבר אחד שפשוט מפריע לנו להיות מאושרים. הבטחה מסוימת שאנחנו לא צריכים לסבול, שיש אפשרות לסלק את הסבל, אם רק יהיה לנו קצת יותר כסף, קצת יותר סבלנות, קצת יותר… ממשהו.
זאת תפיסה תרבותית מודרנית, וגם אנחנו כאנשים וכהורים לרוב שבויים בה וכל כך רוצים בה לילדים שלנו. אף הורה לא נהנה לראות את הילד שלו פוגש בתסכול, בסבל, בחוסר הצלחה. לעיתים, המפגש הוא אפילו לא "מציאותי" במובן הזה של מפגש פיזי עם התסכול, אלא מנטאלי, הילד חושב מה יהיה כשיגמר הארטיק ואי אפשר עוד ארטיק (לדוגמא, אך כמובן שזה יכול להיות כל דבר).
יש ילדים שכל כך מפחדים מהמפגש עם תסכול שהם פשוט נמנעים ממנו. נמנעים מלנסות לצייר- כי הם חוששים שלא יצא להם טוב. נמנעים מלהתחרות עם האח במשהו- שמא יפסידו.
יש ילדים שיכולים להדוף מעליהם חוויות של עצב או כעס, להיות בהכחשה לגבי הרגשות שלהם- אני לא עצוב! אני לא כועס!
אבל באופן פראדוקסלי, כשאנחנו נמנעים מהמגע עם הכאב, כשאנחנו נמנעים לדבר אותו, להרגיש אותו, לפגוש אותו- הוא נהיה גדול יותר, מאיים יותר ומפחיד יותר.
גם אנחנו כמבוגרים, יודעים עד כמה בלתי אפשרי להדחיק לאורך זמן רגשות כואבים. מתישהו הם מתפרצים, ואז הם מתפרצים באופן לא מבוקר, בדרך כלל בלתי נשלט, עוצמתי מפחיד וכואב.
אז מה אפשר לעשות?
- קודם כל- להבין שהילדים שלנו יפגשו את הכאב ואת הסבל. לא כי אנחנו לא בסדר, לא כי מישהו עשה להם משהו והם קורבן לדבר מה, לא כי המציאות שלהם קשה אובייקטיבית. אלא, כי – אלה הם החיים. הכאב הוא חלק מהם, ואפילו חלק חשוב. הוא מלמד אותנו וגורם לנו לזוז ולהתקדם.
- לתווך את המפגש לילדים שלנו- בדיוק כמו שאנחנו מבינים שאנחנו נפגוש בכאב, אפשר לאט לאט לדבר על זה עם הילד שלנו. אפילו במציאות נעימה וטובה יהיו רגעים של קושי. לדוגמא- היינו עם הילד בבריכה, נהננו כל כך, אבל קשה לסיים את הבילוי. או קשה לקבל את זה שאנחנו לא נקנה עוד גלידה. ועוד ועוד. ככל שנדבר את המורכבות של דברים, הילדים שלנו יהיו יותר מוכנים לכך. דוגמא לשיח כזה הוא המסר שאפשר מאד להנות, וגם אם רגע אחד (או יותר) אנחנו חווים קושי, עצב או כאב, זה לא הרס את כל ההנאה שהייתה קודם.
- אתה חזק ויכול להתמודד עם זה- הגישה שלנו אל מול התסכול והקושי שלהם מאד משמעותית בנוגע לאיך הם יחוו את רגעי הקושי. המסר שלנו צריך להיות- "אתה חזק, אתה יכול. אנחנו מאמינים בך". זה כל כך טבעי לרצות למנוע מהילד שלך תסכול ולהגן עליו, אבל הרבה פעמים כשאנחנו עושים את זה, אנחנו משדרים מסר לא מודע- "אנחנו מגנים עליך כי אתה לא יכול לפגוש בתסכול, כי הוא מפחיד מדי, מאיים מדי". במיוחד אם ישנם התקפי זעם, ואז אנחנו גם באמת חוששים מהרגע הזה של המפגש וגם אנחנו רוצים להימנע ממנו, כי הוא בדרך כלל, ארוך, מתסכל ועוצמתי. לפעמים במהלך ההתקף הילד זורק ושובר דברים- ואז אנחנו חווים את התקף הזעם או את הילד ממש כהרסנים.
- לעזור להם לדבר את הקושי– הרבה ילדים לא יודעים לדבר את הרגש. הם לא יודעים איך להגיד שמשהו לא נעים להם, שקשה להם. אפשר ללמד אותם שלפעמים העצב או הכעס מתחיל בבטן, שקודם נרגיש אותו בגוף, אפילו עוד לפני שנבין מה אנחנו מרגישים או מה לעשות עם זה. לדוגמא, אם הכעס מגיע, נרגיש שחם לנו בגוף, שהוא מתכווץ ויכול להיות שגם הלב שלנו ידפוק חזק יותר.
- לעזור באסטרטגיות לקושי- אפילו אם כרגע אי אפשר לדבר את הקושי- אנחנו יודעים ומכינים את הילדים שלנו לרגע שבו יפגשו בקושי. מה יכול לסייע לך כשיכאב לך בלב? אולי יש מקום בבית שנעים במיוחד. אולי משחק מרגיע. אולי ציור. אולי פשוט חיבוק. השיח על האסטרטגיות חשוב ותורם רבות ליכולת של הילד שלנו לווסת את רגשותיו.
- זה חולף. כן, זה פשוט חולף. כמו גלים בים. אנחנו יכולים להגיד את זה פשוט ככה לילדים שלנו – זה בסדר להרגיש לא נעים, זה יעבור. ואולי, לפעמים, גם אנחנו בעצמנו צריכים תזכורת לזה, בעיקר ברגעי הקושי והמשבר מול הילדים שלנו.