על בילויים ועצבים

איך להתנהג כשהילדים שלנו בהתקף זעם במהלך בילוי?

כל הורה מכיר את הרגע שבו הילד שלו מתעצבן, צורח, מביע תסכול, מורת רוח או סתם מתבאס, וכל זה בתוך סיטואציה שהייתה אמורה להיות – פשוט כיף. "אתה פשוט כפוי טובה!" חלק מההורים יגידו, או יחשבו. "אוף נהרס הכל"- גם מחשבה שרווחת ברגעים אלה. בגדול, אנחנו פשוט מרגישים שיש מין פנטזיה שמתפוצצת לנו בפרצוף, ואנחנו אפילו יכולים לחשוב- "למה לטרוח?".

אז מה לעשות ברגעים בדיוק כאלה, כשיום כיף או שעה-שעתיים בהן היינו אמורים להנות ולייצר חיבור עם הילד שלנו, מקבלים תפנית והופכים מורטי עצבים ומתסכלים?

קודם כל, עוד לפני הרגעים האלה, חשוב שנתכונן לזה שזה יקרה – שזה לא יפתיע אותנו. הילדים שלנו מתקשים לווסת את עצמם גם בחופשה, או ביום כיף שחיכו לו מאד. לפעמים, הם כל כך מוצפים מעצם הציפייה, ההתרגשות או מעצם החוויה, שזה כלשעצמו מוציא מהם את הפורקן הרגשי הזה, ולעיתים הם פשוט פוגשים בתסכול, גם שם, ברגעים האלה, ולא יודעים להתמודד. למרות שזה קרה לנו לא פעם ולא פעמיים, עדיין קשה לנו כהורים לקבל את העובדה שהסיטואציה הזאת תקרה שוב. או לחילופין, אנחנו פשוט עלולים להימנע מלייצר איתם חוויות כמו לרדת לגינה, ללכת ביחד לסרט ועוד, בשל החשש לתקריות כאלה.

זה לא נגדנו – דווקא ברגעים המציפים האלה, חשוב שנזכיר לעצמנו שזה לא נגדנו. ילדים צעירים יכולים להגיד ברגעים האלה שהם שונאים את ההורים, או שהלוואי ובכלל לא היינו הולכים לפעילות הזאת. לרוב ההצפה וקשיי הויסות גורמים להם להתנהגות קיצון, לאמירות שמגיעות מתסכול גדול ואחר כך משאירים את הילדים בחוויה קשה של חוסר שליטה. חשוב לנסות לא להיכנס איתם למאבק כוחות ולא להיעלב ברגעים האלה. בעצם, אמירות מצדנו כגון: "אז לא נבוא לפה יותר", "ככה אתה מתנהג כשעושים בשבילך דברים כייפים?" וכו', כנראה רק יסלימו את המצב, כי הם מעצימים את החוויה של חוסר השליטה ותחושת האכזבה שלנו מההתנהגות שלהם. 

לדבוק בגבולות – זה שאנחנו מבינים שזה לא נגדנו, לא אומר שאנחנו מקבלים את ההתנהגות הזאת. גם אם אנחנו בבילוי או בחופשה אנחנו נתמיד ונדבוק בגבולות הברורים שאנחנו מציבים לילדים ביום יום. עם זאת, יש צורך לחשוב מראש ולערוך תיאום ציפיות בנוגע לשינויים לאור הסביבה השונה. לדוגמא: "מכיוון שאנחנו בחופשה, נאפשר לך שני דברים מתוקים ולא אחד", או "אם הרעש יהיה לך חזק מדי, כי אנחנו בקולנוע, תגיד לי ונצא קצת החוצה להירגע ביחד", ועוד. בהתאם לכך, נאכוף את הגבולות באותה צורה בה היינו אוכפים אותם בבית או בחוץ כשאנו לא בבילוי (לדוגמא בהליכה לבית הספר או לסבתא). 

לא להשחיר את החוויה כולה – הנטיה שלנו היא לחשוב: "למה בכלל יצאנו מהבית….". הנטייה הזאת נובעת מהפער הגדול בין הציפייה שיהיה לנו כיף, מהנה, מחבר לבין החוויה הקשה והמתסכלת שאנחנו מתמודדים מולה. עם זאת, חשוב שננסה לחשוב עם עצמנו מה כן היה טוב בחוויה, ממה נהננו, אילו חלקים היו נעימים ומחברים. לצד החלקים הנעימים והמרגשים שחווינו ביחד, היו גם רגעי תסכול וקושי. עצם היכולת שלנו להתבוננן על הסיטואציה מתוך ראייה מורכבת של גם וגם מסייעת גם לילדים שלנו ללמוד לאט לאט שהעולם לא שחור ולבן, שישנה מורכבות. למידה זאת היא בדיוק מה שמסייע לילדים שלנו להתמודד עם תסכולים.

להישאר רגועים עד כמה שניתן – בעצם, זאת עצה שטובה לכל סיטואציה כמעט. אבל ברגע כזה, כשהתסכול שלנו כל כך גדול, כדאי שיהיו לנו דרכים להרגיע את עצמנו כדי לא להיסחף עם הילד אל תוך מאבק כוחות ולהצליח לחתוך את הסיטואציה. כהורים, אין לנו פריווילגיה גדולה מדי בכל הקשור ליישום אסטרטגיות הרגעה מחוץ לבית כי אנחנו צריכים הרבה פעמים להיות נוכחים ברגע. זאת אומרת שללכת לרגע לעשות משהו שאנחנו אוהבים ומרגיע אותנו כמו מקלחת או קפה, לא יהיה תמיד זמין. כך, העוגנים שלנו לרוב יצטרכו להיות אסטרטגיות הרגעה פנימיות זמינות. לדוגמא- כדאי לחשוב על משפט שמרגיע אותנו, או להיזכר בזכרון נעים שיסייע לנו. גם תרגול נשימות יכול לעזור. במידה ואנחנו עם חברים/משפחה/ עם ההורה השני, אפשר להסכים על סימן מסויים, ואז להיעזר בהם להרגעה- יכול להיות שיביאו לנו בקבוק מים קר, או סתם מבט חם ואמפתי לאות הזדהות עם הרגע הקשה.

לא לאיים – עד כמה שזה קשה, ואפילו ממש אינטואיטיבי לאיים על הילד שלא נלך איתו שוב לפארק, שלא נבלה איתו עוד, חשוב שנבין שזה לא מסייע לסיטואציה ואפילו מחמיר אותה. המסר שאם הוא לא יצליח לווסת את עצמו אנחנו לא נבלה איתו יותר, הוא גם לא נכון טכנית, כי אנחנו נמשיך ונבלה איתו, וגם מעורר תחושה עזה של כשלון וחרדה לקשר עם ההורה. אז מה כן? להיות מאד ענייניים ולדבוק בגבולות הקבועים והברורים. 

שיחה לאחר האירוע – הרבה ילדים לא אוהבים לשוחח על אירועים כאלה לאחר שהם מסתיימים, כי זה מפגיש אותם עם רגעי הקושי. עם זאת, חשוב לעשות זאת. אפשר לעשות זאת במשפטים קצרים ומסכמים, ורצוי שיהיו אינטגרטיביים, לדוגמא: "היה לי כיף לבלות איתך, חיכיתי לזה. אהבתי במיוחד כששיחקנו בכדור. אני מבין שהיית מתוסכל וכעסת כשאמרתי שאי אפשר לקנות עוד ארטיק, אבל אני לא מקבל את זה שצעקת, צרחת וניסית להכות אותי. נחשוב ביחד אחר כך איך אפשר להתמודד עם זה."

לשוחח על אסטרטגיות ויסות – ההמשך לשיחה לאחר האירוע. אם הילד מסוגל להמשיך ולשוחח באותה שיחה, ניתן לחשוב ביחד על מה יכול לסייע לו בפעם הבאה. לדוגמא: אולי היינו יכולים לקנות בקבוק מים וזה היה עוזר לך? אולי עוד סיבוב של משחק בכדור? אולי בדיחה הייתה מסיחה את דעתך?. בעקרון החשיבה צריכה להיות משותפת והדדית. אנחנו יכולים להציע משהו ולבדוק עם הילד שלנו מה הוא מציע. נחזק אותו על כל הצעה ומחשבה. אם הוא לא מסוגל להמשיך את השיחה באותו הרגע נעשה הפסקה ונדבר איתו על זה בהמשך. חשוב שגם אנחנו נהיה רגועים בשיחה הזאת, כדי שהילד לא יחווה אותה כעונש. 

חשוב שנזכור שהתמודדות עם תסכולים היא לא פשוטה לרוב הילדים. שהלמידה נעשית מתוך המפגש עם התסכול בכל פעם מחדש. כך שכל מפגש שכזה, למרות הקושי הרב, הוא בעצם המשך של תהליך למידת והטמעת האסטרטגיות והתמודדות של הילדים שלנו עם קשיים.