כיצד נעזור לילדנו להתגבר על פחדים וחרדות?
כולנו מכירים את התחושה של פחד. פחד נובע מתחושה מיידית וקונקרטית של סכנה או איום, לדוגמא אם נראה אריה מסתובב חופשי ברחוב לידינו או נבחין במכונית מתקרבת אלינו במהירות- נפחד. גם ילדים מפחדים מאותם הדברים, ברגע שהם מבינים את ההשלכות שלהם, או ברגע שהם מבחינים בתגובת בהלה ופחד של הסביבה. עם זאת, הפחדים של הילדים שונים מעט מהפחדים של המבוגרים לרוב, בכך שהרבה מין הפחדים מתקיימים בעולם הדימיון והפנטזיה. שם, אין סכנה מוחשית ממשית, אך נפשו וגופו של הילד משוכנעים שהיא קיימת.
בגילאי שנתיים או שלוש הפעוט, אשר לו כמובן דמיון מפותח, מתחיל לדבר על הפחדים, או מפגין התנהגות דרכה אנו מבינים כי הוא מתמודד עם פחדים שונים. התנהגות כזאת יכולה לכלול בכי, חשש להיות לבד בחדר, בקשות חוזרות ונישנות מההורים להיות לצדו או לישון במיטתם, היצמדות פיזית להורים ועוד. פחדים נפוצים בגילאים אלה הם פחדים מדרקונים, מפלצות, מכשפות, פחד מן החושך ועוד. לפעמים קשה לנו כהורים להבין כיצד הילד שלנו יכול לפחד ממשהו שאיננו קיים, ולרוב אנו אכן מנסים להסביר לילד שלנו שמקור הפחד שלו לא קיים. "אין דבר כזה מפלצות" אנחנו אומרים, בעוד אנו מדליקים את האור, מזיזים וילונות ומתכופפים מתחת למיטה כדי להמחיש שהמפלצת לא בחדר. לרוב אמירה זאת לא מרגיעה את הילד, או מרגיעה רק לרגעים ספורים. זאת בגלל שעולם הדמיון של הילד שלנו כה מפותח בעוד החלק הקוגניטיבי הרציונאלי פחות מפותח. בעצם ניתן לומר שעולם הפנטזיה והדמיון מתערבב עם העולם "האמיתי" ועם המציאות.
על כן, ההמלצה היא להתמקד בעולמו הפנימי של הילד. הדבר הראשון שניתן לעשות ברגע שהילד מבוהל ומבועט מה"מפלצת שבחדר" הוא להשתתף בתחושה שלו. להגיד לדוגמא כמה מפחיד זה בטח עבורו. כמה הוא מרגיש לא בטוח או לא מוגן ועוד. בעצם, נביע אמפתיה. לאחר שהילד מעט נרגע, בדרך כלל מהנוכחות שלכם, מהמגע שלכם ומכך שהוא מרגיש מובן, אפשר לשוחח על הפחד. אפשר לשאול כל מיני שאלות- איך נראה הדרקון למשל, מה בדיוק הוא עשה, מה הוא רוצה מהחדר של הילד או מהילד עצמו. כמובן שנדבר על כך רק אם הילד משתף פעולה ולא נאיץ בילד לדבר ולשוחח אם הוא מסרב. אחר כך נחשוב ביחד על דרכים להתמודד מול הפחד, הדרקון לדוגמא- אפשר להוסיף עזרים, לדוגמא כובע קסמים ממנו הדרקון פוחד, שרביט קסמים שגורמת לדרקון להיעלם או כל דבר כזה. העקרון הוא להפעיל את הדמיון בצורה בה הוא יוכל ל"נצח" את הפחד. הצעה נוספת היא להציע לילד לשאול את הדרקון אם הוא רוצה להיות חבר שלו, אולי הוא בעצם נראה מפחיד אבל הוא רק מבולבל או מבוהל ומחפש חברים. בכל מקרה, חשוב להיות עם הילד, בחדר שלו, לתת לו את האמפתיה, את התמיכה, להגיע כשהוא קורא לכם כדי לתת תחושה שאתם ביחד איתו בסיטואציה, מבינים אותו ושומרים עליו. יחד עם זאת נרצה לתת לילד להתמודד גם בעצמו על ידי כך שאתם מציידים אותו עם התחושה שהוא מובן ומוכל ועם אסטרטגיות התמודדות.
לעיתים תקופות של פחדים קשורות לקושי חיצוני עמו הילד מתמודד, לדוגמא מעבר בין מסגרות, התרחבות המשפחה, עומס עבודה של אחד ההורים, קושי חברתי בגן ועוד. בידקו האם ישנו משהו שאכן מטריד יותר את ילדיכם והאם ניתן לסייע לו בכך. בכל מקרה, חשוב לדעת שלעיתים ההתמודדות עם פחדים אלה לוקחת זמן וכמובן שהיא מתישה עבור הילד ועבור ההורים. נסו להתאזר בסבלנות. במידה ואתם רואים שאתם מתקשים ליישם את העצות או שהן לא עוזרות, או שאתם רואים החרפה בחרדה ובפחדים רצוי לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג על מנת להתאים את המענה באופן ספציפי לילדיכם.
סוג נוסף של פחד או חרדה מגיע לקראת גיל חמש-שש. בגילאי סוף גן חובה לרוב ילדים נחשפים למושג מוות, אם בסרטים או אם בשל אירועי חיים. בעצם, לעיתים הילדים נחשפים לכך כבר בגיל צעיר יותר, אך הבנה עמוקה יותר לנושא מגיעה לרוב בגיל זה. הבנה עמוקה לנושא מגיעה לרוב עם סקרנות רבה, בלבול ופחד. ואיך לא, גם אצלנו כמבוגרים מושג זה מסקרן, טעון ומבלבל. זאת הסיבה לרוב שאנו מתקשים לספק את יצר הסקרנות של ילדינו ולענות תשובות ענייניות אך גם מכילות. לעיתים אנו נמנעים מהשיח על כך, או עונים תשובות קצרות מדי או לא מדויקות. ובעצם, הילד נשאר מבולבל וחרד. הוא גם לא קיבל תשובה עניינית ובהירה לגבי השאלה ששאל, וגם חש בחשש שלכם לנוכח השאלה. התחושה שיכולה להיווצר היא של חרדה גדולה, בשל כך שגם ההורים שלי, ההורים שיודעים הכל, מגנים ושומרים עלי מפחדים מהשאלה הזאת ששאלתי. על כן, חשוב לשים לב לתחושות ולרגשות שלנו אשר עולים לנוכח השאלה ולעיתים הודפים את השאלה ולא נותנים מענה. חשוב לתת מענה לשאלה זאת. אם באותו רגע אתם מרגישים שאתם לא יודעים כיצד לענות, ניתן לומר לילד שזאת שאלה חשובה ואתם תענו לו עליה כשתתפנו לכך וציינו מתי.
התשובה צריכה להיות תשובה שילד בגיל זה יכול להבין פחות או יותר. אפשר גם לחשוב על תשובה מראש, תשובה עניינית, בהירה ופשוטה שאתם מתחברים אליה. חשוב שהתשובה תהיה נכונה אך היא לא צריכה להיות ארוכה או מסובכת. נסו לדבר על הנושא בפשטות, על פי אמונתכם. זה יכול להיות משפט פשוט על איך העולם העובד, לדוגמא אנו מתחילים כתינוקות כאשר הורינו מטפלים בנו, מתבגרים ומקימים משפחה, ואז אנו מזדקנים ובסופו של דבר כולם מתים. אפשר לדבר על כך אדם שנפטר איננו יכול לחזור, למרות שהיינו רוצים בכך..
אם הילד שואל על כך בעקבות מוות ספציפי שוחחו עליו. לדוגמא אדם שהכרתם או בן משפחה שנפטר בעקבות מחלה. שוחחו על כך שהמחלה הזאת היא מחלה מיוחדת, לא כמו שפעת או צינון. בנוסף, התחברו לאמונה שאתם מאמינים בה אם יש כזאת- האדם שנפטר נשאר איתנו בלב, בשמיים או בכוכבים. אפשר לתת דוגמא מסרט (לא חסרים סרטי דיסני בהם אחד מן ההורים נפטר). בסרט "מלך האריות" לדוגמא מופאסה נפטר וסימבה מתחזק מכך שהוא יודע שאביו תמיד בליבו, והוא מדבר איתו כאשר הוא מתבונן על הכוכבים. תנו מקום לעצב ולגעגוע ודברו על התחושות הללו. כמה זה עצוב שמישהו שאנו אוהבים כבר לא נמצא. דברו על הגעגוע ועל איך ניתן להתחבר לאדם שנפטר כשמתגעגעים (כמו בדוגמא של סימבה שמסתכל על הכוכבים). אפשר להציע לו להתבונן בתמונות או במשחק אהוב ששיחקנו איתו, אפשר לפנות לאמא או לאבא ולבקש מהם חיבוק ועוד.
לאחר מכן נשוחח על כך שאחרי שהרגשנו את העצב ואת הגעגוע צריך איכשהו להתגבר ולהמשיך הלאה (כשפעם בכמה זמן תמיד ניתן לתת מקום לגעגוע ולעצב ואז להתגבר שוב). נשוחח עם הילד על איך אפשר להתגבר על כך כשעצובים. אפשר לעשות משהו משמח, משחק שאנו אוהבים. אפשר לחשוב על משהו כייפי שעשינו לא מזמן ושימח אותנו. ניתן לילד גם לחשוב בעצמו מה יכול לחזק ולהרים אותו. אז לסיכום- דברו על הנושא ואל תתעלמו ממנו או תהדפו אותו. דברו על הנושא עצמו בפשטות. העבירו את המורכבות במובן שישנו עצב וגעגוע וקושי בעקבות האובדן אך שהחיים נמשכים ויש לנו את הכוחות להתגבר. אם אתם רואים שהחרדה של הילד סביב הנושא של המוות גדולה ואיננה נמצאת בשיפור כלשהו, מומלץ לפנות לייעוץ על מנת להבין מדוע החרדה כה גדולה וכיצד ניתן לעזור לילד.