כולנו יצורים חברתיים. חלקנו אוהבים להיות מוקפים בחברים, חלקנו מעדיפים קשרים מעטים ואינטימיים, חלקנו מעדיפים להיות בחברה במינונים קטנים כי אנחנו זקוקים למרחב ולשקט שלנו, אך כולנו רוצים בחברה כלשהי. מכיוון שהצורך החברתי כל כך חשוב לנו, פעמים רבות אנו מודאגים כשאנו רואים שהילד שלנו לא מצליח להתחבר בדרך בה אנו חושבים שתהיה לו טובה או שאנו מאמינים שנכונה עבורו. אז מה עושים?
ישנם הורים שמצפים שהילד יפנה לילדים אחרים בצורה אקטיבית, אולי שינהיג חבורה אחרת של ילדים, שיסביר את עצמו בצורה ברורה ושלא ישחק לבד עם עצמו בכלל. לרוב הצפייה של ההורים היא כזאת כי הם בטוחים שההתנהגות תיטיב עמו והיא רצונו האמיתי. הם בטוחים שבזמן שהוא משחק לבדו הוא עצוב, בודד או חושש להתקרב לילדים אחרים. על כן, קודם כל ננסה להבין מה הילד שלנו צריך מהסביבה. יש ילדים שזקוקים למרחב, שאוהבים לשחק מעט לבדם ואז לחזור למשחק עם חבר או חברה. אם הילד משחק בכל שהותו לבדו בגן, אכן יש לבדוק מדוע, אך כל עוד הוא מצליח להתחבר לילדים ואנו לא רואים מצוקה ברגעים בהם הוא לבדו, לא צריך להסיק מיד שהרגעים בהם משחק לבדו הינם רגעים שלילים או קשים עבורו.
אז מה נעשה כדי להבין האם רגעי המשחק לבד נובעים מבושה, מחשש, אולי מעלבון? קודם כל נתבונן ונבקש מהצוות החינוכי להתבונן גם. איך הילד נראה בזמן שהוא משחק לבד? האם הוא שמח, או עצוב? מה קרה לפני שניגש לשחק לבדו? האם הייתה תקרית עם ילד אחר? וגם אם כן- האם כך הוא נרגע, ואז חוזר בשמחה למשחק עם חברים? בנוסף, ניתן לברר עם הילד. כמובן תוכן השיח צריך להיות בהתאם לגילו. לרוב, אם נשאל את הילד (כמובן תלוי בגיל) מדוע הוא משחק לבד, הוא לא ידע לענות לנו.
הסיבה היא שלעיתים הרגשות של הילדים לא ברורים להם עד הסוף והם מתקשים מאד לשיים אותם. כמו כן, הרבה פעמים הסיבות להתנהגותם לא ברורות להם עד הסוף. לכן, דרך טובה לנסות להבין מה עובר בעולם הפנימי ברגעים אלה, היא להתבסס על ההשערות שלנו מתוך ההתבוננות. לדוגמא, אם אנו משערים שהילד שמח ונהנה לשחק לבדו מדי פעם, נוכל להגיד: "נראה שנעים לך לפעמים לשחק לבד, אולי זה מרגיע אותך" ונחכה לתגובתו. אם אנו משערים שהילד משחק לבדו כי הוא חושש להצטרף לקבוצת ילדים אחרת נוכל להגיד: "לפעמים מפחיד לנסות להצטרף למשחק, ואז קל יותר לשחק לבד. למרות שבעצם ממש מתחשק לך לשחק עם ילד אחר".
חלק חשוב מהבנת הצרכים החברתיים של הילד, הוא להבין מהו טמפרמנט הילד- ישנם ילדים עם מזג שונה. ילדים בעלי מזג שונה זקוקים לדברים אחרים מהסביבה. ילדים בעלי טמפרמנט סוער, לרוב יבקשו להוציא אנרגיה רבה, נראה אותם מתרוצצים לבדם או עם חברים ומחפשים משחקים שיתנו מענה לצורך זה. לעיתים הם יהיו אימפולסיביים. טמפרמנט זה יכול להוביל לכך שהם יסחפו אחריהם ילדים אחרים, מצד שני, מזג זה עלול לגרום לילדים להתרחק, מהסיבה שאותם ילדים בעלי טמפרמנט סוער, מתקשים להמתין לתור שלהם לעיתים, או לזמן הנכון לבקש להיכנס לקבוצת הילדים שמשחקת. סוג אחר של טמפרמנט הוא המזג האיטי או המתחמם לאט.
אלה ילדים שלוקח להם זמן להפשיר. הם צריכים זמן להתבונן, להתבונן בסביבה, בגירויים השונים. לעיתים הם זקוקים ליותר זמן לחשוב על מה שנאמר להם ולהגיב לדברים. ילדים בעלי מזג זה יכולים להיות נעימים מאד לילדים אחרים ולהתחבב עליהם מכיוון שלעיתים הם יהיו יותר עדינים, נינוחים וקשובים. מצד שני, ילדים עלולים להתרחק מהם מכיוון שהם יתקשו להתאזר בסבלנות, אולי לעיתים יראה שהם בוהים בחלל או לא עומדים בקצב של המשחק. כמובן שאלה שתי קצוות, וישנם ילדים שלא יענו על הקרטריונים הנ"ל, או, שנראה התנהגויות שמזכירות את המזג הכללי שתיארתי (סוער או מתחמם לאט), אך לא כל ההתנהגויות מתאימות ולא היינו מגדירים את הילד כבעל אותו מזג. עם זאת, במידה וישנן התנהגויות כאלה ששמנו אליהן לב, חשוב לדעת שהן קיימות בילד שלנו. כך, אנו מבינים טוב יותר את הצרכים שלו.
בעת התבוננות בילד שלנו, ננסה להבין מהם הרגעים הקשים עבורו. האם הוא רוצה לשלוט בסיטואציה סביב חבריו ומתקשה לשחק בהדדיות? אולי להפך, מעדיף להיות מובל על ידי חבריו למשחק? האם הוא מתקשה להבין במה הוא רוצה לשחק ולכן מעדיף שיבחרו עבורו, או שהוא יודע במה הוא רוצה לשחק אך מתקשה להגיד זאת מתוך חשש כלשהו? אולי הוא מתבייש או חושש להיכנס לסיטואציה חברתית? אולי להפך, מתקשה להמתין לתורו או לזמן המתאים כדי להגיד את מה שהוא חושב? דרך טובה להתחיל במיפוי ובהבנת הרגעים הקשים לילד, היא לבקש שיחה משותפת עם הגננת.
הגננת רואה את הילד שלכם בהמון סוגים של אינטראקציות חברתיות ויכולה לספק מידע רב ולהעלות ביחד אתכם השערות שונות, אותן תנסו לבדוק. כמו כן, ניתן להזמין חבר הביתה ולהתבונן בילד שלכם. האם הוא נהנה, מהן הסיטואציות המתסכלות עבורו. לעיתים אפשר להזמין שני ילדים ולראות כיצד הוא מסתדר בדינאמיקה של קבוצה שיש בה יותר משני קולות.
כאשר אנו מרגישים שאנו מבינים או משערים מה הקושי של הילד שלנו, נוכל לעזור לו להתבונן בקושי זה על ידי שיקוף רגשות. לדוגמא, אם נראה שהילד שלנו שולט במשחק ומתקשה לתת לילד אחר להחליט על אופי המשחק נוכל להגיד: "מאד חשוב לך להחליט במה משחקים ואיך. אתה מאד מתרגז או נבהל כשילד אחר מנסה להחליט". זהו החלק הראשון. נתחיל בשיקוף הרגשות. כמובן, יש לשקף את הרגשות בצורה אמפאתית, קשובה לילד ולא שיפוטית. ההנחה היא כי ילד שיש לו קושי מסוים בסיטואציה החברתית, כנראה שומע ביקורת רבה על כך מהסביבה.
כך, בנוסף לקושי שהוא חווה בסיטואציה, הוא גם עלול להרגיש "ילד לא טוב" או "לא בסדר", או לחשוב על עצמו ש"כולם מצליחים ורק אני לא". על כן, ניגש לסיטואציה ממקום מאד מכיל ובהבנה שהוא איננו שולט בקושי ואיננו בוחר בו. לאחר שיקוף הרגשות, מגיע החלק השני. ניתן לרגשות תוקף וננרמל אותם, בהמשך לדוגמא הקודמת: "כשזה כל כך חשוב לך להחליט, אז זה טבעי שתכעס או תיבהל כשאתה מרגיש שמישהו עלול להחליט במקומך".
ההנחה היא שהילד מבין שיש לו קושי מסוים באותה סיטואציה, אך הוא איננו יודע לשיים את הרגשות העולות בו ברגעים האלה ולא מבין איך לשנות את הסיטואציה. לכן, הסעיף הקודם של שיקוף ותיקוף הרגשות כל כך חשוב, לפני שאנו מגיעים לצעד החמישי, בו ניתן לילד כלים ספציפיים. הכלים יוכלו להתקבל רק אחרי ההבנה שיש משהו שקורה שגורם לו להרגיש לא טוב. את הכלים כדאי לתת בדרך של חשיבה משותפת ושיח ולא כהוראה או אקסיומה. לדוגמא, ילד שמתקשה להיכנס לקבוצת ילדים שמשחקת. לאחר שנשקף לו "כשאתה רואה הרבה ילדים משחקים ביחד אתה נבהל. אתה חושש שאולי הם לא ירצו לשחק איתך ויגידו לך ללכת" (בהתאם למה שאתם משערים מההתבוננות), אפשר להמשיך בשיקוף "למרות שאתה מאד רוצה לשחק איתם ולהשתתף. מה יכול לעזור לך באותו הרגע?".
איכות התשובה תלויה בהמון גורמים- גיל הילד, יכולות הבנה של סיטואציה חברתית, יכולות ורבאליות, חרדה וחשש בזמן השיח (שגורם לילדים להיסגר). רוב הילדים כנראה לא יצליחו לשלוף את התשובות ואת הכלים, אך עצם השאלה וההבנה שנערך פה שיח היא חשובה. לאחר מכן, נוכל להציע מספר אופציות ולראות במה הילד בוחר: "אפשר אולי לפנות לחבר אחד מתוך החבורה ולבקש ממנו להצטרף. אפשר אולי לספור עד 10 וב-10 לגשת בלי לחשוב. מה לדעתך טוב יותר? מה תרצה לנסות בפעם הבאה?". רצוי גם לברר עם הילד איזה חבר הוא רוצה להזמין הביתה ולנסות לתרגל בבית, במקום הבטוח של הילד. בהתאם לגיל הילד- ההורה יכול להיות נוכח בסביבה, רק להתבונן, או לתאם עם הילד מבעוד מועד, מה יכול לעזור לו אם הוא מרגיש קושי בסיטואציה מסוימת.
האם לחישה של ההורה באוזן, שתזכיר את האופציה שבחר, האם חיבוק מההורה יכול לתת כח? חשוב להבין שיכול מאד להיות שלא נראה שיפור בהתחלה. אך חשוב להתמיד בשיקוף הרגשות ובשיח, לא ללחוץ על הילד כדי לא להפעיל עוד חרדה שעלולה דווקא לשתק את הילד ולגרום לנסיגה חברתית ולא לשיפור.
