ויסות רגשי

ויסות רגשי הינו ביטוי המתייחס ליכולת של האדם לווסת את רגשותיו. בעצם, היכולת להירגע באופן עצמאי ולהגיב בצורה אשר מקובלת מבחינה חברתית, לנוכח אירועים מכעיסים, מעציבים, מאכזבים, אך גם להגיב בצורה מווסתת לאירועים חיוביים ומשמחים. כאשר יכולת הויסות הרגשי קיימת, אדם יכול להתאכזב מאד בסיטואציה מסוימת, אך יצליח לווסת את כעסו ולהגיב בצורה רגועה. כאשר יכולת הויסות הרגשי תקינה, היא איננה גורמת לאדם לא להרגיש או להדחיק את הרגש העולה בו, אך הוא נעזר במנגנונים פנימיים להרגעה עצמית, ובאסטרטגיות הרגעה שהופנמו על מנת לווסת את העוצמה של הרגש.

יכולת הויסות הרגשי מתחילה החל מינקות. בינקות, התינוק איננו יודע לווסת את רגשותיו, ההורים או הדמות המטפלת ממלאים את הפונקציה הזאת עבורו, החל מצרכי הרגעה פיזיים בינקות המוקדמת, מענה על צרכי הזנה, קירבה ושינה. אנו רואים זאת בכל שלב בינקות, גם בשלבים מאוחרים יותר, כאשר התינוק למד כבר לזחול או ללכת, כאשר הוא נסער הוא יחזור להורה על מנת שיעזור לו להירגע מהתחושה המבהילה, המכעיסה או המעציבה. גם כשהתינוק מתלהב יתר על המידה בצורה שאיננה מותאמת, האם עוזרת לו להירגע ולהתנהל בצורה מותאמת חברתית בתוך הסיטואציה. לדוגמא, אם התינוק מתלהב ומתרגש לנוכח מפגש עם תינוק אחר, ומההתלהבות הוא מתחיל למשוך בשיערו או בבגדיו. ההורה ירחיק אותו וירגיע אותו. אולי יחשוף אותו בהדרגה לסיטואציה בחזרה. לאט לאט, לומד התינוק פונקציות הרגעה עצמית. הלמידה ממשיכה בכל גיל, כאשר בשנים המוקדמות של חיי הפעוט אנו מצפים ממנו לווסת את רגשותיו בסיטואציות מסוימות ורואים כי לעיתים הוא מצליח ולעיתים עוד מתקשה וזקוק להרגעה של ההורה. 

איך נבנית יכולת הוויסות הרגשי?

כפי שנאמר, יכולת הוויסות הרגשי לא נבנית בבת אחת, אלא לאט לאט לאורך זמן. הבסיס הראשוני אשר הילד זקוק לו על מנת להצליח לבנות את יכולת הוויסות הרגשי הינו מענה על הצרכים, אך גם חשיפה לתסכולים. כאשר הצרכים הבסיסיים נענים, התינוק או הילד מרגיש ביטחון בעולם. בתחילת חייו כתינוק, רוב הצרכים שלו נענים. עם הזמן הוא נחשף לתסכולים שונים, לדוגמא האוכל לא מגיע בדיוק בזמן שהוא מבקש (כי צריך להכין אותו וזה לוקח מספר דקות) ועוד. ברגעים אלה, הדמות המטפלת מרגיעה את התינוק, זה יכול להיות בהרמתו וחיבוקו וגם בהרגעה מילולית באמירה כי "האוכל מיד יהיה מוכן, הנה אמא מכינה". הדמות המטפלת מהווה מודל חיקוי מגיל ינקות ביכולת ההרגעה שלה. לנוכח דמות מטפלת בעלת פונקציות הרגעה עצמית, אשר מצליחה להרגיע את התינוק או את הילד, הילד מפנים את פונקציות ההרגעה שלה ולומד אותן. כאשר בהמשך, הן יופנמו אצלו וכך יצליח להרגיע את עצמו.

אם כן, על מנת שיתקיימו פונקציות הרגעה אלה, יש צורך בתסכול. לאחר מכן יש צורך שהדמות המטפלת תבין ותכיר ברגשותיו של הילד. רק כשהדמות מכירה ברגשות הילד היא יכולה להרגיע אותם. דמות מטפלת שתבטל את רגשותיו של הילד תגרום לילד להרגיש לא מובן, גם על ידה וגם על ידי עצמו, ומצב זה יקשה על הילד להירגע. לאחר ההבנה של ההורה מה הילד מרגיש (כועס/עצוב) יש צורך לשקף לילד את רגשותיו, כדי שגם הילד יוכל להבין את רגשותיו, שכעת חווה תחושה לא נעימה בעוצמה גבוהה אך איננו מבין מהי ועל כן היא מאד מבהילה עבורו. כשהתינוק הופך לפעוט ולילד, יש צורך ממשי בשיח על הרגשות, על מנת שהילד יכיר אותם. דוגמא לכך הינו ילד שבוכה מכיוון שהוא רוצה שוקולד לפני ארוחת הערב וההורה איננו מרשה לו. על מנת שיכיר את רגשותיו ניתן לומר לו: "אתה כועס כי אתה רוצה שוקולד ואי אפשר לפני האוכל". חשוב לתת נימוק קצר למה ומה כן אפשר או מתי יהיה אפשר. חשוב גם לתת תוקף לרגשותיו של הילד "זה באמת מכעיס כשאתה רוצה משהו ואי אפשר". תוקף זה חשוב על מנת שהילד יבין שמותר להרגיש כעס, או עצב, והרגשת הרגש עצמו איננה מפחידה או מאיימת. באמצעות ההורה הילד לומד לשיים את רגשותיו, הוא לומד שמותר להרגיש ולרוב מדוע הוא מרגיש את זה. ההורה יכול להציע בהמשך חיבוק על מנת להרגיע אותו, או לשחק במשחק מסוים שהוא אוהב. הצעות אלה, הינן אסטרטגיות הירגעות, שיופנמו בהמשך.

איך נראית פגיעה ביכולת הוויסות הרגשי?

כשיש קושי ביכולת הוויסות הרגשי, הקושי יכול להתבטא באופן מוחצן, כגון ילד או ילדה שמתפרצים לנוכח תסכול. ההתפרצויות יכולות לכלול בכי היסטרי, צעקות או אלימות וזריקת חפצים. הקושי יכול להתבטא גם באופן מופנם, כגון ילד שמתבודד לנוכח תסכול. הוא יכול להתחבא, לא לענות כשפונים אליו, או אפילו לשבת במקומו ולהתנהג כביכול כמצופה, אך עם סערת רגשות מאד גדולה שמתרחשת בתוכו. יכול להיות שבמקומות מסוימים הוא יתפרץ ובמקומות מסוימים הוא יהיה מסוגר מאד (לדוגמא בבית מתפרץ ובגן מופנם, או להפך). ברגעים אלה מאד קשה להרגיע את הילד. מכיוון שיכולות ההרגעה העצמית לא נבנו כמצופה, העוצמות הרגשיות של הילד גדולות מאד. חשוב לדעת שברגעים אלה הילד במצוקה גדולה מאד. הוא לא במצוקה מכיוון שלא קיבל את הצעצוע שרצה לדוגמא, אלא בגלל שעלה רגש "כעס" או "עלבון" ולרוב הילד לא מבין את הרגש שעולה וגם אין לו אסטרטגיות הרגעה פנימיות שיעזרו לו ברגעים אלה. העוצמות הרגשיות מבהילות מאד והוא לרוב חווה את עצמו הרסני, גם בשל חוסר ההבנה של מה שקורה לו ברגעים אלה וגם בשל תגובות הסביבה המבוהלות לנוכח הסיטואציה.

במסגרת אומרים שהילד מתפרץ ובבית הכל בסדר,(או ההפך) איך זה יכול להיות?

השאלה הראשונה הנשאלת בדרך כלל הינה כיצד הילד מתמודד עם תסכולים בבית. האם בבית הילד מצליח להירגע וכיצד. לעיתים ההורים רוצים לגונן על הילד ונמנעים ממצבים אשר מתסכלים אותו על ידי כך שנענים בחיוב לכל בקשה שלו. לעיתים ההורים מתקשים לראות את הילד כועס או עצוב, או עייפים ומעדיפים לוותר על עקרונות מסוימים עבור שקט בבית. חשוב להבין שתסכול במידה נכונה, לצד תמיכה רגשית של ההורים ברגע התסכול הוא איננו דבר רע, אלא חשוב וחיוני ליצירת יכולת הוויסות הרגשי. אם ההורים מבחינים בקושי שלהם לנוכח תסכול של הילד ובמגמה חוזרת להימנע מתסכול, חשוב להבין מדוע הקושי קיים וכיצד ניתן להתגבר עליו, בצורה נכונה ואמפאתית.  

לעיתים זה אינו המצב. ההורים מתארים כי ישנם  מצבי תסכול  בבית וכי הילד מצליח לשמור על הוויסות והאיפוק במצבים אלה. יחד עם זאת, צוות הגן מתאר כי הילד איננו מצליח להתמודד עם תסכולים בגן. איך אפשר ליישב זאת? הרי זה נראה כסתירה.  יכולות להיות מספר סיבות. קודם כל, במסגרת הלימודית ישנם ילדים רבים וכללים רבים. הרבה פעמים עומס הגירויים מציף את הילד והוא מתקשה להשתמש ביכולת הוויסות וההרגעה שלו ברגעים אלה. נראה זאת בעיקר אם זיהינו שלילדנו ישנו קושי גם בוויסות החושי או שיש לו מאפיינים של קשיי קשב וריכוז, אשר דורשים ממנו מאמץ רב יותר על מנת להתנהג כמצופה במסגרת. לרוב כשנתבונן היטב נראה שהילד כן הצליח להתגבר על מספר סיטואציות מתסכלות במהלך שעותיו בגן, אך בהמשך הוא התקשה והתעייף. כאשר זהו המקרה אני ממליצה להיפגש עם צוות הגן לשיחה וגבש תכנית בשיתוף פעולה, שמטרתה לעזור לילד להתמודד עם תסכולי הגן. במהלך השיחה ספרו מה עוזר לו בבית, כיצד ניתן להרגיע אותו. כמו כן, שאלו את הצוות מה קורה ברגעים שהוא מתפרץ או לא מווסת. ניתן לדבר על התחושות שעולות ברגעים שהוא לא מצליח להתאפק, לדוגמא: "אתה כל כך כועס! שכבר קשה לך לחשוב מה ירגיע אותך". אל תגיבו בכעס, אלא באמפתיה, בהבנה ובחשיבה הדדית מה ניתן לעשות בפעם הבאה בסיטואציה דומה. עוזר לזכור כי הילד לא רוצה להיות בסיטואציה בה הוא איננו מווסת, כמו שאנו לא רוצים לחוות סיטואציה כזאת.  חשוב מאד  לחזק אותו בצורה אותנטית על כל הצלחה בהתגברות על תסכול, גם בבית וגם בגן. אפשר גם לשאול אותו כיצד הצליח להתגבר ולערוך על כך שיח מעצים.

במידה ואנו רואים התפרצויות רבות בבית, אך לא בגן, ננסה להבין מדוע.

לעיתים ההתפרצויות הרבות קשורות למאבק כוחות עם הילד, שאנו אולי כלל לא זוכרים כיצד הוא התחיל. הילד מתעקש על כל דבר קטן, אנו ההורים מרגישים שאנו אומרים "לא" על הכל ושאנחנו פשוט מצויים בתוך מאבק כוחות מתיש. במידה וזה המצב ננסה להבין כיצד אנו משנים את השיח לשיח על הדדיות ושיתוף פעולה. הרבה פעמים מעבר מדפוס קשר של מאבק כוחות לדפוס קשר שונה לוקח זמן, ולעיתים אפשר להיעזר בליווי של איש מקצוע להטמעת התהליך ואף טיפול רגשי לילד במידת הצורך. אם זה איננו המצב, אך עדיין אנו רואים התפרצויות רבות בבית בניגוד לגן, יתכן שהקושי הינו במעבר בין הסביבות. לעיתים הסביבה של הגן הינה בעלת דרישות גבוהות והילד מתאמץ מאד לעמוד בהן.  הילד צריך לשבת במפגשים ולהיות קשוב, לשכלל מיומנויות חברתיות, להתמודד עם תסכולים רבים. יתכן שהילד מצליח להחזיק את עצמו בשעות הגן, את "מתפרק" בבית. כלומר, הוא השקיע אנרגיה רבה במהלך שעותיו בגן וכעת זקוק להרגעה מצדנו, שנחזור ונמלא את פונקציות ההרגעה עד שהאנרגיה שלו תשוב ותתמלא. 

זיהינו שיש קושי ביכולת הוויסות הרגשי, מה עושים?

קודם כל חשוב לא להיבהל מההתפרצויות, אלא להישאר רגועים לנוכח הסיטואציה. לרוב, כשאנו נבהלים מהתקף הזעם אנו ננסה להרגיע את הילד במהירות על ידי הבטחות שונות, או שאנו עלולים לדרוש ממנו בכעס להפסיק לבכות או לצרוח. ברגעים אלה הילד מרגיש את הקושי שלנו וחווה את עצמו כהרסני. לעיתים ההתפרצויות מתרחשות מספר פעמים ביום וזאת התמודדות לא פשוטה כלל. עם זאת, חשוב להבין שעל מנת להוות מודל (וכך הילד יפנים את פונקציות ההרגעה), עלינו להיות רגועים בעצמנו. אם הילד מאפשר להתקרב, לחבק אותו או לשוחח עמו אז נעשה זאת. לרוב הילד לא מסוגל להקשיב לנו ברגעים אלה. נוכל לבדוק האם ישנם מצבים בהם העוצמות יותר נמוכות ונעביר מסר שאנו פה להעניק חיבוק, או לשוחח כשהוא יהיה מוכן לכך. לאחר שהתקף הזעם חולף (אם אי אפשר במהלכו), נייצר קרבה פיזית, חיבוק, ישיבה קרובה לצדו, נשקף לו את רגשותיו ונתן להם תוקף "כעסת מאד כי לא הסכמתי לך לשחק במחשב. זה באמת מאד מכעיס כשאתה רוצה משהו כל כך ואומרים לך לא". לאחר מכן, נעניק לילד אסטרטגיות שיעזרו לו להירגע.  אתם יכולים לשאול את ילדכם מה יעזור לו בפעם הבאה כשהוא כל כך ירצה משהו ותגידו לו לא? האם חיבוק? אולי לשחק במשחק אחר שהוא אוהב? אולי ללכת קצת לחדר לבדו? ועוד. פיתוח יכולת הוויסות הרגשי בגילאים אלה איננה פשוטה. לא פשוט להישאר רגועים לנוכח התפרצויות חוזרות ונשנות של הילד, לפעמים מספר פעמים ביום, לרוב בעוצמות מאד גבוהות. זהו תהליך אשר מצריך כוחות רגשיים רבים, אך הכרחי עבור ילדכם. אם אתם מרגישים שהקושי הוא רב ניתן לפנות לאיש מקצוע שילווה אתכם בתהליך במפגשים המיועדים לצורך הדרכת הורים.

הכותבת הינה פסיכולוגית בהתמחות חינוכית, בעלת תואר ראשון ותואר שני בפסיכולוגיה. עובדת כפסיכולוגית בית ספר ומלווה גנים. מטפלת טיפול רגשי בילדים ומעבירה הדרכות הורים.