התמודדות עם חרם חברתי

מה זה חרם חברתי?

 

נידוי של ילד או של נער על ידי חברי הכיתה או הקבוצה (לדוגמא קבוצת נוער, חוג מסויים או חברי השכונה), הכולל התנתקות מהילד. לדוגמא, חברי הכיתה לא משתפים אותו במשחקים, בשיח, או בכל פעילות קבוצתית. לעיתים החרם כולל התעמרות או הצקות של חברי הקבוצה.  אנו יצורים חברותיים, אשר עוסקים בקשרים חברתיים וזקוקים לחוויה החברתית והשיתופית, זקוקים להרגיש חלק ממשהו ושואפים להרגיש משמעותיים ובעלי שמחת חיים. חרם ונידוי מעורר תחושה קשה של בדידות ואשמה בילד. תחושה של בושה שמשהו "לא בסדר" בו. הרבה פעמים בושה ואשמה זאת, יוצרת מעטה של הסתרה סביב הנידוי. הילד או הנער נותר לבדו עם הקושי ומרגיש בודד אף יותר. רגשות ותחושות אלה פוגעים בדימוי העצמי ובתחושת המסוגלות והקומפוטנטיות, ומותירות תחושה של חוסר אונים משווע. גם מבוגרים שנזכרים בחרם שעברו מביעים תגובה רגשית קשה לזכרונות אלה. החוויה הנצרבת בתודעה של הילד היא חוויה קשה וכואבת מאד. 

בעבר הוקעה והדרה מהחברה היו עונשים שהתקבלו לאחר בגידה או ביצוע מעשה נורא ובלתי נסבל מבחינת החברה דאז. עד היום בחברות מסוימות משתמשים בעונש זה. היום חרם ונידוי מתקיים במדיות שונות ולא רק במרחב הבית ספרי או השכונתי, אלא מתקיים כל הזמן. בעזרת המדיה החברתית, החרם וההתעמרות עלולים להימשך גם כשהילד בביתו, כביכול במרחב הבטוח והמוגן שלו. כאמור, ילדים ונערים רבים חשים בושה, בדידות ומסתירים את המצוקה הגדולה. חרם נחקר רבות בקבוצות שונות. לרוב לחרם יש מנגנון קבוצתי חברתי, בו "נבחר" שעיר לעזאזל. כך, הקבוצה יכולה להוציא את כל התוקפנות שבה אל ועל ילד או נער ספציפי מסויים. המנגנון הוא מנגנון של פיצול, כך הקבוצה היא "הטובה" או "הנכונה" והילד הוא "המכוער" או "הרע". פעמים רבים מנגנון זה מתקיים על מנת להבטיח את שלמות הקבוצה, מתוך חשש תת הכרתי וחרדה שמצבי תוקפנות בין חברי הקבוצה, עלולים לפרק אותה.

כמובן שהורים שמגלים שהילד שלהם נפל קורבן לחרם ולנידוי, חווים בעצמם מצוקה וקושי רב. הורים עלולים להזדהות עם הילדים שלהם, במיוחד כאשר חוו בעבר התעמרות או נידוי בעצמם. וכמובן גם אם לא. הורים רבים יחושו את העלבון, את הזעם, את חוסר האונים ואת המצוקה של ילדם ויתקשו לווסת את רגשותיהם. מתוך כאב זה, לעיתים הורים פועלים באופן שלא תורם לילד ואף יכול להחמיר את מצבו. הם עלולים להתקשר לילדים או להגיע לבית הספר על מנת לשוחח עימם. לבקש מהם להתנהג יפה או לצעוק עליהם ולגנות את חינוכם וערכיהם. התנהגות זאת של הורים היא מובנית לנו מבחינה רגשית, אך הדבר לא עוזר לילד או לנער. זאת כיוון שהילדים רואים את התערבות ההורה בצורה ישירה כמביכה עבור הילד המנודה ומשמרת את מעמדו כחסר מסוגלות להגן על עצמו וכחסר אונים. 

 

אוקיי, אז אם ההורים לא יכולים להתערב באופן ישיר, 

מה הם כן יכולים לעשות על מנת לשפר את המצב?

קודם כל, עצם השיתוף את ההורה, הוא צעד גדול מאד. אחד הקשיים הגדולים והכאבים הגדולים בנידוי ובחרם היא תחושת הבדידות וההסתרה. לעיתים הילד משתף את ההורה, אך ברוב המקרים, ההורה מגלה על החרם בדרך שאינה כוללת שיח ישיר עם הילד. דרך ילד אחר, הורה אחר או דרך הצוות החינוכי ועוד. לרוב הילד יחוש מבויש שההורה גילה. הדבר החשוב ביותר הוא להכיל את רגשותיו של הילד ולהעביר מסר חד משמעי שהוא איננו אשם בחרם. חשוב שההורים יהיו אמפאתיים לרגשותיו של הילד, יבינו אותם ויתנו לו לבטא את רגשותיו. יחד עם זאת, חשוב שההורים יהיו רגועים וישדרו מסר ברור שהדברים ישתפרו. ניתן לחשוב עם הילד מה יכול לעזור לו ברגעים קשים אלה ומה יכול להקל עליו בזמנים מסויימים. 

מה ניתן לעשות כדי להפסיק חרם?

קודם כל, חשוב לדעת לזהות את החרם. בגילאי בי"ס יסודי, חטיבה ותיכון, הורים צריכים להיות קשובים ורגישים לרגשות ילדיהם. אם אתם מרגישים שמשהו לא כשורה, אם אתם רואים שהילד מתבודד ומסתגר בחדרו, שהוא עצבני מהרגיל, שהוא מופנם מאד או שהוא יוצא מן הבית ומשוטט ללא מטרה זוהי נורת אזהרה. נסו לשבת עם הילד בצורה אמפאתית ורגועה ולברר מה הקושי עימו מתמודד. אם אנו מבחינים שהילד מתקשה לשתף אותנו (אך גם אם הוא משתף בקושי), חשוב לפנות למחנכת וגם ליועצת לצורך בירור נוסף ולהשלמת התמונה הכוללת. לעיתים שיח זה "מוריד אסימונים" לא רק לנו, אלא גם לצוות החינוכי, שהבחין בהתנהגויות שונות, אך לא הצליח "לחבר את הנקודות" לבדו. לאחר שהחרם זוהה, הצוות החינוכי והטיפולי של בית הספר (הכולל יועצת ולרוב פסיכולוגית או אנשי טיפול שונים), יתכנן התערבות ברמה כיתתית או שכבתית. ההתערבות כאמור תהיה מתוכננת על ידי אנשי טיפול, על מנת להפסיק את החרם באופן ברור וחד משמעי.  חרם הינו אירוע קשה. חשוב לשים לב לתחושותיו, רגשותיו והתנהגותו של הילד גם לאחר תום החרם. חשוב להמשיך לשוחח עמו ולהיות קשובים אליו. הן בבית והן בבית הספר על ידי הצוות החינוכי והטיפולי.

נידוי וקשיים אחרים

כאמור אף ילד איננו אשם בחרם שעשו עליו! לצד זאת, פעמים רבות מציקים לילדים אחרים שיש להם קשיים או רגישויות. ילדים בגיל זה מזהים רגישויות של ילדים אחרים ויכולים להפוך רגישות וקושי זה למוקד הצקה לילד המתקשה. חשוב לוודא האם לילד אשר היה קורבן לנידוי יש קושי בתחומים מסויימים, על מנת לעזור לו בכך. לעיתים הילדים עליהם התבצע החרם, הם ילדים בעלי קושי מסויים במיומנויות חברתיות או ביישנות. במידה וזיהיתם שלילדכם יש קושי במיומנויות חברתיות, ניתן וחשוב לעבוד על תחום זה. עם זאת, יש לשים לב לכך שהילד לא יחשוב חלילה שהקושי במיומנויותיו הוא הסיבה לחרם ויראה בכך סימן לחוסר הצלחה, ושוב מעגל של בושה ואשמה! יתכן שהילד שהיה קורבן לחרם הוא בעל הפרעת קשב וריכוז או לקויות למידה. חשוב לשים לב האם לילד יש קושי. מצד אחד נעבוד עם הילד על הקושי, לצד הכלה רגשית. מצד שני, הצוות החינוכי יוכל לנרמל קושי זה (לדוגמא הסבר על הפן הנוירולוגי של בעיות קשב וריכוז לילדי תיכון) אם יחשוב שזה כדאי (כאמור בהתייעצות עם אנשי טיפול ולרוב עם הורי הילד שעבר נידוי). 

 

כמובן שבמידה ואתם מזהים שהילד שלכם נפל קורבן לנידוי ולחרם, ואתם לא יודעים מה לעשות, המלצתי במקרה כזה היא לפנות באופן מיידי לצוות החינוכי ופסיכולוג המסגרת ולא להמתין! בנוסף, ניתן לפנות לכל ייעוץ אחר. אך זה קריטי לפנות לייעוץ ולעזרה מקצועית באופן דחוף. אנו יודעים היום שחרם הוא אחד הגורמים לתחושת מצוקה קשה ויש צורך לפתור אותה באופן בהול ומיידי על מנת לצמצם את הנזק.

הכותבת הינה פסיכולוגית בהתמחות חינוכית, בעלת תואר ראשון ותואר שני בפסיכולוגיה. עובדת כפסיכולוגית בית ספר ומלווה גנים. מטפלת טיפול רגשי בילדים ומעבירה הדרכות הורים.