סמכות הורית

בשנים האחרונות אני נפגשת עם הורים רבים, אנו מתבוננים יחד בהורות שלהם, בערכים שהם מעוניינים להעביר לילדיהם, בתקוות ובחלומות שלהם לגביהם. אני שומעת רחשים של הסביבה, לעיתים ביקורות או אמירות שעלולות לגעת בנקודות הרגישות ביותר, להרגיז או לעיתים אף לפגוע בערך העצמי של ההורה. הרחשים והאמירות הן כה מגוונות ולרוב נשמעות מנוגדות וסותרות. חלק מן הקולות טוענים שילד זקוק לגבולות נוקשים וברורים, הוא צריך מבוגר חזק שיגיד לו מה נכון ומה לא נכון, כמו שהיה פעם, בעבר. חלק מהקולות טוענים שילד זקוק להכלה, להקשבה, שהוא מקבל את הביטחון מן החופש שלו להחליט ולהביע את עצמו. שהורות נוקשה פוגמת ביצירת הקשר עם הילד וגורמת לו לעיתים לחוש בודד ובמצוקה. הורים רבים מגיעים אלי ושואלים: "אז מה נכון? האם נכון לוותר? הוא כל כך עדין, הוא כל כך מתוק כשהוא מבקש, ומה אכפת לי לתת לו עוד עוגייה? מה זה כבר יעשה?" הורים אחרים שואלים: "למה אני צריך להתחשב בדעתו או לשאול לרגשותיו? כשאבא שלי אמר לי לעשות משהו הייתי מבצע ולא שואל שאלות". האמת היא, ששניהם צודקים ושניהם לא צודקים. הרבה פעמים קל לנו יותר לבחור בגישה של "להעניק הכל" או לחילופין "לא לאפשר", כיוון שהאיזון בין הגישות הוא קשה בהתחלה. למה הוא קשה? כי הוא דורש חשיבה מעמיקה ובחינה, שכוללת היכן חשוב להציב גבולות ברורים וקבועים והיכן ניתן להתגמש וכיצד מתגמשים ללא להרגיש ש"וויתרנו" או "נוצחנו בקרב".

הנה מספר תובנות שלי בנוגע להורות שאולי יעזרו לכם כאשר אתם מתבוננים על ההורות שלכם:

אנחנו לא בשדה הקרב

מה זאת אומרת? זאת אומרת שאנחנו לא בתוך מאבק כוחות עם הילדים שלנו. כאשר הם לא נענים לנו אנו לא נפתור את הדבר בכוחנות ובמאבק.  החשיבה תהיה לכיוון של שיתוף פעולה והדדיות. לדוגמא, בארוחת הערב הילד מסרב לאכול. האם תכריחו אותו? וכיצד? האם תגידו לו שהוא לא קם או לא רואה טלוויזיה עד שלא יאכל? האם תכניסו לו בכוח את האוכל לפה? אולי תבטיחו לו מתנה נוצצת במידה ויאכל הכל? – זהו מאבק כוחות, אנו נפעיל כוח על מנת לקבל את מה שאנו רוצים, שהאוכל יאכל על ידי הילד שלנו. אז מה אפשר לעשות? קודם כל לחשוב, למה אנחנו רוצים שהוא יאכל? הורים רבים יענו כדי שיתחזק, כדי שלא יהיה רעב בלילה. אחרי ההבנה הזאת אפשר לערוך דיון וחשיבה משותפת, ניתן לשתף אותו בסיבה שאנו רוצים שיאכל ולחשוב יחד מה ניתן לעשות כדי שלא יהיה רעב בלילה. כך, אנו גם משאירים לו בחירה וגם מציבים גבולות חדשים ביחד, מבלי לוותר על מה שחשוב לנו. אפשר לדוגמא לחשוב ביחד מה יהיה אפשר לעשות אם יהיה רעב לפני זמן השינה. לדוגמא- נחליט ביחד שיהיה אפשר לאכול כריך קטן  עם ממרח לפני השינה, אך ברגע שנכנס למיטה לא נאפשר לצאת אם הוא אומר שהוא רעב. כמובן, שזוהי רק דוגמא, וסיכום הגבולות והכללים יתבצע לפי מה שנוח ונכון להורה. כמובן שמה שנכון להורה אחד לא חייב להיות נכון להורה אחר.

חישבו- למה אתם אומרים "כן" ולמה אתם אומרים "לא"

הרבה פעמים הורים נכנסים ל"לופ" אוטומטי של "לא". אחת העצות הטובות ביותר, אך הדורשות עבודה לא פשוטה, היא להבין למה אנחנו אומרים לא, וגם למה אנחנו אומרים כן. אילו ערכים משרת ה"לא"? האם אנו אומרים לא לשוקולד לפני הארוחה כדי לא לקלקל את התיאבון? האם אנחנו אומרים לא כשהילד מבקש שנלביש אותו (כשהוא כבר מספיק גדול להתלבש בעצמו) כי אנו רוצים לעזור לו בפיתוח העצמאות? מאחורי כל לא עומד משהו, אך כדאי שנעצור לחשוב מה עומד מאחוריו כי: 1. לעיתים אפשר להשיג אותו בדרך אחרת (נתתי דוגמא בסעיף הקודם). ו-2. לעיתים אנחנו אומרים "לא" למרות שאפשר להגיד כן, כי אנו רוצים להחזיר לעצמנו את תחושת השליטה. בדרך כלל, מתוך מאבק כוחות. מנגד, ישנם הורים שיענו כמעט לכל בקשה של הילד, לעיתים כי הם אינם רוצים לפגוש את הכעס ואת התסכול שלו, שלרוב מצריך אורך רוח והתמודדות לא פשוטה. על כן, גם ההבנה והחשיבה- מדוע אנחנו אומרים כן היא מהותית. מדוע להיענות לרוב הבקשות של הילד זה לא מיטיב עימו? מתוך התפיסה שגבולות הם חיוניים לילד, מכמה סיבות. קודם כל, הגבולות שומרים על הילד – שילך לישון בשעה סבירה כדי שיוכל לתפקד בגן או בבית הספר, שיאכל אוכל מזין על מנת שישמור על הבריאות ועוד. הסיבה השנייה היא שללא גבולות הילד לא יכול לפגוש תסכול ולהתמודד עימו. המפגש עם התסכול והדרך בה אנו עוזרים לו להתגבר עליו ומלמדים אותו להתגבר עליו בעצמו, היא חיונית לכל חייו. ללא המפגש וההתמודדות הזאת, הילד יפגוש בתסכולים גדולים יותר במסגרות החינוכיות או מול חברים ולא ידע כיצד לווסת את העוצמות הרגשיות. אז לעיתים נראה התנהגות לא מווסתת, שעלולה להתבטא בצעקות, בכי היסטרי, זריקת חפצים או אלימות אשר מעידים על מצוקה גדולה.

להסביר למה אנחנו אומרים "לא" זה חיוני

הורים רבים מאמינים שאם אמרנו "לא" או החלטנו החלטה מסוימת בנוגע לרווחתו של הילד שלנו, אנחנו לא צריכים להסביר לילד מה שעומד מאחורי ההחלטה שלנו. האמת היא שישנן החלטות גדולות, לדוגמא מעבר דירה, גן או בי"ס, או אפילו פרידה בזוגיות, הילד שלנו באמת לא צריך לדעת את כל השיקולים. לעיתים גם אם ננסה להסביר לו אותם הוא לא יבין. לרוב אנו מגנים על הילד שלנו בכך שאיננו מספרים לו הכל, כמובן שיקול דעת הורי הינו דבר מהותי. עם זאת, כאשר אנו מחליטים החלטה גדולה או אפילו קטנה עבור הילד שלנו ולא אומרים מהי הסיבה, הוא עלול להרגיש חוסר שליטה וגם בלבול. חוסר השליטה והבלבול עלולים לגרום לו להתנהגויות שונות, על מנת להחזיר לעצמו את השליטה. התנהגויות אלה כוללות פעמים רבות "בדיקת גבולות" והתנהגויות שאינן מקובלות, או התנהגות שתלטנית בכך שידרוש לנהל את הסביבה. אצל ילדים אחרים, כאשר יחווו שוב ושוב חוסר שליטה בחייהם, בצורה חזרתית, הם עלולים לחוש בלבול וחוסר אונים, כך שהם יהפוך פאסיביים והתנהגותם תיראה נשלטת כמעט לחלוטין על ידי הסביבה. אז מה עושים? חושבים על מסר ברור התואם לגיל הילד, שאנו מרגישים בנוח לשתף אותו בו. ילדים בגיל הרך זקוקים למסר קצר מאד וברור ואילו ילדים בגיל גדול יותר יכולים להבין מסר בעל מורכבות גדולה יותר.

להבין את הרגשות של הילד שלנו ולהכיל אותם לא אומר שלא הצבנו גבול

הורים רבים חושבים שכאשר הילד בסערת רגשות או בזעם, אם נתקרב אליו ונכיל את רגשותיו, זה יראה ש"הפסדנו" במערכה. ההפך הוא הנכון, כאשר ילד מאד כועס, מתוסכל או מאוכזב זאת הזדמנות נפלאה ללמד אותו איך להתמודד עם הזעם הזה. זוהי בעצם תחילת ההבנה והמיומנות של הילד כיצד להתמודד עם תסכולים, כיצד לווסת אותם ולהירגע. תחילה חשוב להתבונן על הילד שלכם ולנסות להבין מה הוא צריך. לעיתים נצטרך לנסות כל פעם משהו אחר עד שנבין מה נכון לילד שלנו. יש ילדים שזקוקים למרחב ורק אז לקרבה, יש ילדים שזקוקים לקרבה ולניחום באופן מיידי. אפשר לגשת אל הילד ולחבק, להגיד לו שהוא כועס, שהוא מאד רצה ואמא או אבא לא מרשים. ניתן גם לחזור על ההסבר מדוע, אך החלק המהותי הוא שיקוף הרגשות, שיקוף הכעס, האכזבה, התסכול. השיקוף והתיקוף, שהרגש הוא מובן, הינו חלק מהותי על מנת לעזור לילד ללמוד כיצד להירגע. במידה והילד זועם ולא מאפשר קרבה, ניתן להגיד אמירה כללית- "אתה מאד כועס, אני יושבת על הספה, אני אחכה עד לרגע שתרצה חיבוק. אני פה." מדי פעם אפשר לבדוק בשלווה וברוגע האם הזעם קצת נרגע וניתן להתקרב.  כמו כן, חשוב לחשוב מה הצורך של הילד שלא התממש ולנסות לממש אותו בדרך אחרת. לדוגמא, הילד מאד רצה להלביש לאחיו התינוק את החולצה, אך לא הסכמנו מתוך חשש- כיוון שהוא עוד לא מיומן בכך ועלול לפצוע את אחיו. מה הצורך הגדול של הילד? יתכן שהצורך הוא להרגיש שהוא עוזר, שהוא גדול, או להרגיש קירבה לאחיו. לאחר שניסינו להבין את הצורך, ניתן לנסות להציע לו לממש את הצורך בדרך אחרת שמקובלת מבחינתנו, לדוגמא לעזור לנו להאכיל את התינוק.

בהלה מהעוצמה הרגשית של הילד שלנו גורמת לו להרגיש הרסני

כאשר הילד זועם, רוקע ברגליו, מנופף בידיו ובוכה לעיתים בהיסטריה, זהו רגע קשה עבור כל הורה. לעיתים ההורה זועם בחזרה "מה הדרמה, למה הוא אף פעם לא יכול לקבל את מה שאני אומר ותמיד חייב להתווכח", לעיתים ההורה חש במצוקה של הילד "מסכן, אולי אני כן אביא לו…". הקושי מול העוצמה הרגשית הגבוהה של ילדנו הוא מובן ואין כמעט הורה שלא חווה זאת. עם זאת, חשוב להבין עד כמה המודל שלנו כהורים הינו מודל חיוני. ברגע שאנו רגועים לנוכח הסיטואציה, אנו משרים ביטחון על הילד שלנו ויוצרים תחושת מוגנות, כאילו אומרים "הכל בסדר, אתה עכשיו זועם וכועס, זה בסדר לכעוס, אני יודע שתירגע עוד מעט". עצם הביטחון שלנו בכך שהילד ירגע, משרה עליו רוגע וביטחון בעצמו, ביכולת שלו להירגע. אך ברגע שאנו מתקשים להירגע מול הסיטואציה, המסר שעובר הינו לעיתים מסר של הרסנות "אני כל כך מפחיד שאפילו אמא ואבא נסערים ממני. הם נבהלים וצועקים עלי בחזרה" או להפך "הם נבהלים ונותנים לי כל מה שאני רוצה".

עקביות היא הכרחית

כאשר קובעים גבולות בבית, חשוב להיות עקביים לגביהם. הרבה פעמים הילד מנסה להפר את הכלל וההורה צריך להיות עקבי מולו.  הפיתוי לעיתים גדול, ההורה עייף מיום עבודה ארוך ועלול להגיד לעצמו שאולי היום זה לא יהיה כל כך נורא אם ניתן במבה לילד לפני ארוחת הערב, רק היום (או כל כלל אחר שההורה הציב בבית). ברגע שההורה לא עקבי לגבי הכלל, הילד מבולבל " אז הכלל הזה חשוב או לא חשוב?" ויכולת ההרגעה העצמית של הילד הולכת ופוחתת בהתאם לכלל זה. כמו כן, הוא ינסה הרבה יותר פעמים והרבה יותר בכוח להפר את הכלל, כי הוא זוכר שזה כבר קרה.

גמישות הינה חיונית, אבל התיווך שלה לילדים חייב להיות ברור

בהמשך לסעיף הקודם, נכון שעקביות היא הכרחית, אך אנו חיים במציאות דינאמית וגמישות היא חיונית. כך, שאם יש הכרח להפר את הכלל שקבענו מסיבה שהיא מספיק טובה, נפר את הכלל, אך נתווך לילד מדוע הכלל הופר. לדוגמא, הכלל שלנו הוא שלא הולכים לישון בלי להתקלח בשעות הערב המוקדמות, אך יצאנו לארוחת ערב וחזרנו מאוחר. זיהינו שמקלחת עלולה לעורר את הילד ולכן החלטנו שהיום נוותר עליה. חשוב לתווך לילד למה היום אין מקלחת. (או אם אנו מתווכים ביום שאחרי, אז למה אתמול לא הייתה מקלחת). לא צריך לבחור בהסבר מפורט ומסורבל אלא בהסבר קצר ופשוט. לדוגמא: "בדרך כלל אנחנו עושים מקלחת לפני השינה, זה חשוב כי חשוב לנו להיכנס למיטה נקיים. (חזרנו על הכלל הקיים, עם ההסבר מדוע הכלל קיים) היום היה יום שונה, היינו בארוחת ערב והגענו כל כך מאוחר ועייפים. מקלחת עלולה להעיר אותך, לכן נלך ישר לישון". כמובן, נקצר או נרחיב לפי גיל הילד ומידת הבנתו. כך הילד לומד מהי גמישות, שנחוצה כל כך להתנהלות שלנו בעולם והוא מבין למה הכלל לא התקיים היום.

הכותבת הינה פסיכולוגית בהתמחות חינוכית, בעלת תואר ראשון ותואר שני בפסיכולוגיה. עובדת כפסיכולוגית בית ספר ומלווה גנים. מטפלת טיפול רגשי בילדים ומעבירה הדרכות הורים.