ביישנות אצל ילדים

איך עוזרים לילד להתגבר על ביישנות? 

לעיתים אנחנו רואים שלילד שלנו לא נוח, אנו מבחינים שהוא לא נינוח בסיטואציה מסוימת, אולי חסר ביטחון, אולי הוא מרגיש מאוים, אולי הוא מרגיש מבולבל. הורים בעלי רגישות גבוהה לילד שלהם יחושו שלא נוח לו, אולי לא טוב לו, ומיד גם לנו כהורים מתחיל להיות לא נוח ואנו מתנהגים בכל מיני דרכים על מנת לגרום לילד שלנו להרגיש בנוח, לעיתים מתוך תחושת בהלה שהיא כל כך טבעית ברגעים אלה. הרצון הטבעי הוא לעשות משהו ברגע זה שיוביל לשינוי מיידי.

בכתבה זאת ארחיב על ביישנות אצל ילדים, ביישנות גורמת להורים רבים להרגיש לא בנוח מתוך תחושה שלילד שלהם לא טוב, והרצון העז והטבעי הוא לשנות את המצב. בהמשך הכתבה אתייחס לעצות ספציפיות וקונקרטיות אשר יכולות לעזור לילד. אך תחילה, חשוב לדבר על מאפייני אישיות שונים אשר משתנים בין ילד לילד.

כשאנו מדברים על מאפייני ומרכיבי אישיות שונים, אנו לרוב נתחיל ונדבר על טמפרמנט הילד, כלומר, המזג שלו. יש ילדים בעלי מזג סוער, הם יהיו יותר אנרגטיים, לעיתים יגיבו מהר יותר לדברים הקורים סביבם. אולי גם יתעצבנו מהר יותר או בעוצמה רבה יותר ולעיתים יתקשו לוסת את רגשותיהם. יש ילדים שהקצב שלהם איטי יותר, הם זקוקים להתבוננות במרחב ובסיטואציה לפני שהם מצליחים להגיב. מתוך השוני הזה בין אדם לאדם ובין ילד לילד, חשוב לעצור לרגע, ביחד עם בן הזוג, לבד, או באמצעות איש מקצוע או דמות חינוכית שיכולה להיות איתכם ברגעים אלה. המטרה בעצירה זו, היא להתחיל לסדר לעצמכם בצורה בהירה את כל המידע שיש לכם על הילד שלכם. ויש לכם המון. אנו פשוט בדרך כלל לא עוצרים לחשוב על כך. בעצירה זאת, נשאל את עצמנו מספר שאלות: כשהילד מגיע הביתה, איך הוא מתנהג? האם הוא ישר רץ למשחק מסוים? האם הוא זקוק להסתכל בסביבה, אולי הוא פונה לחדרו או מבקש את קרבתכם? איך הילד מתנהג כשהוא מגיע לבית של קרובי משפחה? איך הוא מנהג כאשר מגיעים למקומות חדשים? 

איך הילד מבקש להצטרף למשחק עם קבוצת ילדים? ועם ילד אחד? מה יותר קל לו? האם הוא פונה או מחכה שיפנו אליו? איך הוא מגיב כשפונים אליו? האם הוא נרתע, או משתף פעולה? האם ישנם ילדים בעלי אופי מסויים אליהם הוא יותר נמשך? המטרה בשאלות הללו, היא להבין את הגורמים המרתיעים או המלחיצים עבור הילד ואת הגורמים שמעניקים לו ביטחון.

הרבה פעמים הורים נבהלים אם הילד מתקשה בכניסה לסיטואציה חדשה, לדוגמא, נזקק לזמן מה להתבונן על המרחב, על הסיטואציה, על הילדים, אנו רואים שהוא סורק את החדר ואת הגירויים השונים. חשוב להבין מה קורה לו ברגעים אלה. ישנם ילדים שעומס הגירויים מרתיע אותם, יכול להיות מסיבות שמקורן חושי, כלומר עומס חושי שהוא ויזואלי או שמיעתי. העומס נוצר מסיבות שונות שהן פיזיולוגיות. דמיינו אתכם נכנסים לבית קפה בו כל היושבים צועקים אחד על השניה, העומס הנוצר הוא עומס שמיעתי, ואתם זקוקים לרגע להתרגל אליו. ניתן לדמיין גם יציאה מחדר חשוך אל חדר המלא באור שמש. העומס יכול להיווצר גם ממקום רגשי, לדוגמא חרדה מסיטואציות מסוימות לאחר חוויות לא מיטיבות. ויתכן לעיתים שזה שילוב. עם זאת, ברגע זה חשוב מאד מאד להבין שהילד זקוק לרגע. או לכמה רגעים. הוא מתבונן בסביבה על מנת להטמיע את כל הגירויים ולהתרגל אליהם. לעיתים ההורים נבהלים ומנסים למשוך את הילד לתוך הסיטואציה "הנה דני, לך תשחק איתו". הדבר מוסיף לחץ, הן בפן הרגשי (מצפים ממני למשהו שאינני יכול- אינני יכול, מכיוון שהוא עוד איננו מוכן) והן בפן התחושתי (נוסף עוד גירוי עמו הילד צריך להתמודד- הקול של האם והבקשה ממנו לשחק עם דני). כמובן שבאותו רגע ההורים רק רוצים לעזור, הרצון "לשלוף" את הילד מין מה שנראה לעיתים "תקיעות" או "קפאון" הוא מתוך רצון לעזור לו להתרגל לסיטואציה. 

הבנה זאת היא חשובה, כי אנו בהחלט יכולים לעזור לילד שלנו ברגעים אלה. כיצד? קודם כל, אנו צריכים להירגע בעצמנו. אם נשדר לילד רוגע וביטחון בו ובכך שהוא יכול להתמודד עם הגירויים ועם הסיטואציה, הוא ירגיש כך גם. לאחר מכן, אנו יכולים לעצור יחד איתו. ממש כך. אנו נשדר לו שזה בסדר להסתכל רגע על כל הגירויים, על הסיטואציה. נוכל להתיישב איתו במקום שקט יחסית ולהתבונן, או אם אנו רואים שהוא ממש קופא במקום, אפשר לשבת לידו ממש באותו מקום בו הוא נעמד. לאט לאט, כשאנו רואים שהוא "מפשיר", אפשר לתת מקום והכלה לתחושות ובכך לאפשר לו הקלה רגשית, לדוגמא: "וואו, כמה אנשים/משחקים/אורות/רעשים/ילדים" כל דבר שמתאים לרגע זה. לא צריך להעמיס במילים, אלא במשפט קצר לתת מקום לתחושת העומס שלו. לאחר שהוא מתרגל לסיטואציה, אפשר לעקוב אחריו ולבדוק מה הוא עושה, לעיתים ילדים יבחרו לגשת למשחק מוכר ואהוב, לפעמים יפנו למבוגר שהם קשורים אליו (סבא/סבתא) או לילד שהם אוהבים. לאחר הסיטואציה אפשר לדבר עם הילד, להגיד לו שלפעמים להכנס למקום חדש זה מבהיל כי יש המון ילדים פתאום וזה שונה. להגיד לו שבפעם הבאה אפשר להכנס ומיד לשבת במקום ספציפי (תחליטו יחדיו) ולהתבונן לרגע. אפשר להגיד לו מה ראינו שעזר לו, בכך להעלות למודעות את ההתכווננות ברגעים אלה. 

לעיתים בנוסף לקושי הנגרם מהצפה זאת, או בלעדיו, לילד יש קושי להתחיל את המשחק עם ילד אחר או עם קבוצה. חשוב כהורים להתבונן מהצד ולנסות להבין איפה הקושי בדיוק, בעזרת השאלות המכוונות שהצגתי למעלה. ברגע שנוכל להבין מדויק יותר את הקושי, נוכל לעזור בצורה טובה יותר. לדוגמא, אם אנו רואים שילד מתקשה להיכנס לתוך סיטואציה חברתית של מספר ילדים, כלומר, של קבוצה. קודם נתבונן בו, אולי נראה שהוא מסתכל זמן רב על הקבוצה ולא יודע כיצד לגשת. ניתן לעזור לו ולתווך לו את הסיטואציה ולתת לו עוגנים. לדוגמא: "כשכולם כבר משחקים, קשה לדעת מתי אפשר לבקש להצטרף." ואז נציע עוגנים- "אולי אפשר להחליט למי ניגשים מתוך הקבוצה. נחכה שהוא יסיים לדבר, ואז בעדינות נשאל רק אותו- אפשר להצטרף?". יכול להיות שנאלץ למצוא עוגן אחר, לדוגמא, להסתכל על הקבוצה, לספור עד עשר ואז להתקרב לאחד הילדים שהוא מחבב. או כל דבר אחר, שיתאים לילדיכם. לאחר מכן, אפשר להתאמן על כך. חשוב מאד בסיטואציות כאלה לא ללחוץ, הלחץ שלנו כהורים מוסיף חרדה ואז בעצם האפקט הוא הפוך. החרדה היא זאת שמקשה עליהם להיפתח. חשוב לתת תחושה שאנו מאמינים ביכולות שלהם, שאנו יודעים שהם יצליחו. ושאם היום היה להם קשה, גם זה בסדר. חשוב שהחשיפה לסיטואציות אשר קשות לילד תהיה הדרגתית ובטוחה. המטרה היא לצבור חוויות טובות ונעימות שיפחיתו את החרדה בפעמים הבאות. 

בנוסף, ניתן ורצוי להתחיל תהליך בבית. נרצה לחזק אותו בעזרת קשרים בהם הוא מרגיש בטוח יותר, או שאותם הוא רוצה לפתח. נתאם יחד עם הילד איזה חבר הוא רוצה להזמין. רגעים אלה מייצרים לילד תחושת קרבה, שייכות וביטחון. בנוסף נוכל להתבונן על יכולות המשחק שלו ולתווך במקרה הצורך. כמובן שלא נתווך את המשחק כולו, אלא רק רגעים ספציפיים אותם נבחר. אם הילד מתקשה בעיקר בקבוצה, אפשר להזמין שני ילדים (לאחר שמשחק עם ילד אחד התבסס ונוצר ביטחון). יתכן שנראה את הקושי כאשר שני הילדים האחרים מדברים והילד שלנו לא רוצה להפריע, או לא יודע מתי בדיוק המקום הנכון להיכנס לשיחה. היופי כשאנו מביאים את "הקושי" אל תוך ביתנו הוא שאנו יכולים להתבונן על אותם הרגעים ולהחזיר אותם אל הילד. גם לאחר שהסיטואציה נגמרה והילדים הלכו ניתן לדבר על הרגע הזה בו אתה רוצה להתחיל לדבר אבל לא יודע מתי זה מתאים. ולחשוב יחד על עוגנים שיעזרו. בחשיבה על עוגנים, אנו בעצם מלמדים את הילד שלנו מיומנויות חברתיות. כלומר, מתי נכון להיכנס לשיחה, באיזה רגע בדיוק, היא מיומנות חשובה גם אצל מבוגרים. מתי נעמוד על שלנו ומתי נוותר, גם היא מיומנות שלא פשוט ללמוד. כאשר אנו מלמדים את הילד מיומנויות אלה, עם הכלה של תחושותיו, עם אמונה אמיתית בכך שהוא יצליח ללמוד אותן ולהנות ממשחק חברתי וללא חרדה שלנו ולחץ לפעול, אנו עוזרים לו בדיוק עם הקושי של הביישנות והחשש בסיטואציות חברתיות. 

זיכרו שלעיתים לא נראה שינוי מיד, זה תהליך ומסע משותף. במידה ואתם רואים שאין שום שינוי בהתנהגות או בתחושות הילד וניסיתם לבדכם זמן מה, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע, שיכול להתבונן על הסיטואציה מבחוץ, ולעזור לכם להיות מדויקים יותר בתהליך זה. 

הכותבת הינה פסיכולוגית בהתמחות חינוכית, בעלת תואר ראשון ותואר שני בפסיכולוגיה. עובדת כפסיכולוגית בית ספר ומלווה גנים. מטפלת טיפול רגשי בילדים ומעבירה הדרכות הורים.