כיצד לנהל שיח פתוח עם הילדים

בואו נפזר את מסך הערפל…

בזמנים עברו ילדים רבים גדלו בבתים שבהם שיח, על שלל סוגיו, בינם לבין הוריהם היה חסר, חלקי או לא קיים. להורים, שהיו עסוקים בלהביא את הפרנסה ולדאוג לקיום הפיסי, לא היה פנאי לשיח רגשי וגם אם היה להם זמן לכך, לא תמיד היו להם את הכלים הדרושים כדי לכונן שיח שכזה. תופעת לוואי של חוסר השיח התבטאה פעמים רבות בהסתרה. הדור הקודם עסק הרבה בהסתרה מהילדים, מתוך רצון טוב לגונן עליהם ולגרום להם חיים נטולי דאגות. כיום אנו יודעים שהסתרה ומחסור בשיח רגשי עלול להוביל לקושי בויסות הרגשי, ובמקרים מסוימים גם לבעיות התנהגות. עם זאת, בימינו נדמה ש"כולם מדברים על הכול", גם מפני השינויים הטכנולוגיים כמו האינטרנט, הטלוויזיה והרשתות החברתיות.

הפער בין הדורות והרצון לקיים מערכת יחסים בריאה ומאוזנת בין ההורים לילדים מביא לשאלה מה הגבול הנכון בין שיתוף להסתרה? האם הילדים צריכים להיות שותפים בכל מצבי החיים של ההורה, כולל החלקים הפחות נעימים? האם זה גורם נזק או תועלת חינוכית? ובכלל, האם אפשר ואולי צריך לדבר על הכול בבית? במאמר זה ננסה לשרטט גבולות גזרה בנושא.

תלמיד או חבר?

לפני שניגע בנושא של השיתוף ננסה להבין את הלך הרוח בעבר וכיום. בעבר, ההיררכיה בין ההורים לילדים הייתה מאוד ברורה. ההורה הוא דמות הסמכות, הוא היודע, המבוגר האחראי, המנהיג, והילדים מצייתים לדבריו מבלי לשאול שאלות. בזמנים אלה, דעותיהם של הילדים לא היו נשמעות. לרוב, הילדים היו עוד כוח עזר במשק הבית, בגידול אחיהם, או בעבודה בשדות. כיום, בדור שבו ערך השוויון עולה, וגם רמת הידע של הילדים והתפתחותם עולה אפילו על המבוגרים, לא פלא שהילדים מבקשים להיות שותפים ונדמה שמבנה המשפחה הולך ומשתנה בהתאם.

כולנו מבינים שקשר בריא וטוב בין אדם לאדם בנוי על הדדיות, שיתוף ושיח. במשפחות רבות, ניכר שהקושי לייצר מערכת יחסים בריאה עם ילדינו נעוצה בחוסר ההבנה- "מה אני עבור הילד שלי?" האם אני מעליו או שווה לו? האם אני מוביל אותו או שאנו צועדים ביחד? אולי יש לו מה ללמד אותי בכלל? הורים רבים נמנעים מלהעלות את השאלות הללו מעל לפני השטח, כי זה כביכול לא לגיטימי בכלל לדבר על כך. הדור הקודם, מסיבות חשובות וטובות ומתוך רצון להגן ולגונן טבע את הדרך שאומרת שההורה הוא המחליט. ואילו נדמה שהדור של היום הולך לקיצוניות השנייה, כמאמר הפרסומת "אתה? לא מחליט עליי!".  בגישה הישנה, זה נראה כחוצפה וחוסר גבולות לתת לילד לגיטימציה להחליט, להתלבט ולחשוב. כל דבר נתפס כמסוכן ומאיים, שהרי הוא רק ילד, ואיך ידע להתמודד עם החיים ללא עזרה?

מערכת של שיתוף הדדי

אם כן, עניין השיתוף נובע אף הוא מהקושי להגדיר ולהבין את מעמד הילד וההורה. מצד אחד, הילד זקוק לנו ההורים שנתווך עבורו את העולם, שנלמד אותו, שנהיה שם בשבילו ומצד שני אנו צריכים להתייחס אליו כאל אדם בהתפתחות תמידית של למידה וללמד אותו להתמודד עם החיים בצורה נכונה. מכאן גם מגיע הצורך לשתף אותו בעולם המבוגרים, כל ילד לפי גילו והבנתו. גם אם אנו מבנים את מערכת היחסים שלנו ילדינו כהדדית ושיתופית, אין זה סותר שיש לנו תפקיד נוסף במערכת הזאת- לכוון ולתת גבולות גזרה, שבהם מערכת זו תוכל להתקיים. אנו תמיד נהיה ההורים של הילד, בעלי הסמכות ההורית, והמערכת אף פעם לא תהיה שוויונית. אך אופי וטיב הקשר יכול וצריך להיות הדדי, מכבד וכזה שגורם לשיתוף פעולה.

שיח הדדי – חינוך לאמפתיה ומעורבות בחברה

פעמים רבות הורים מרגישים צורך להבין מה עובר על הילד ורוצים לקיים איתו שיח כמו מבוגר – אך צורת השיח היא חד כיוונית. ההורה שואל את השאלה, הילד עונה. אין פלא שהילד לא שמח לשתף פעולה עם זה ומחפש את הדרך החוצה מהשיחה. זאת מפני שדו שיח הוא פעולה של שני אנשים, פעולה הדדית. הילד זקוק לדעת מה עובר עלינו ההורים, מפני שעל ידי השיתוף הוא מתחבר אלינו יותר. בנוסף, הוא לומד שגם אבא ואמא נתקלים בקשיים. למשל, ניתן לומר לילד: "עבר עליי יום לא קל בעבודה, כי…" או "אני לא תמיד מרגישה טוב כשאני…". לא רק ששיח שיתופי עם הילד לא מסב נזק אלא יש לו ערך חינוכי חשוב עבור הילד. כך הילד לומד שאפשר להביע רגשות ולגיטימי להרגיש אותם. הוא לומד להיות אמפתי כלפי הזולת- גם לאחר יש רגשות. הילד גם לומד איך להתנהל מבחינת מיומנויות וכישורים חברתיים, ומסגל אסטרטגיות שונות מהמודל של הוריו.

דיבור על הכול?

אין זה אומר שילדים צריכים לדעת הכול, בהחלט חשוב להתאים כל תוכן לגיל הילד ולהבנתו. כולנו מכירים את שיטת הDon't speak in front of the child"". ברגע שיש נושא של מבוגרים  שרוצים לחסוך מהילד, פשוט מפעילים אותה ופותרים את הבעיה. אם נצפה בילד ברגעים אלה, לא פעם נבחין שהילד מתבונן בהורים בעת שהם מחליפים שפה פתאום. הוא מסתכל על שפת הגוף וחושב לעצמו – מה הם אומרים שם? ולמה אני לא יכול לשמוע? הרי, אם מישהו היה מתחיל לדבר "מעלינו" בשפה שונה, זה היה מאוד מסתכל. כמובן שמצד הילד מגיעה גם ה"נקמה המתוקה", כשהוא לומד אנגלית בבית ספר כדי שבדיוק בסיטואציה כזאת הוא יוכל לחייך ולהגיד להורים: "הבנתי מה אמרת". זאת דוגמה לכך שהילדים רוצים להיות שותפים. הם רוצים ללמוד מאתנו ולהיות אתנו בקשר שבו הם מרגישים שייכים. אך כאמור, זה בסדר לא תמיד לשתף ואפשר אפילו לומר להם שכרגע אבא ואימא רוצים לדבר ביחידות והם צריכים את הפרטיות שלהם. 

כיצד לייצר שיח שיתופי והדדי?

הדבר הראשון המשמעותי הוא להשתדל לקיים שיח קבוע עם הילדים בזמן מוגדר בשבוע. במצבי החיים של היום הדבר באמת מורכב, אך כדאי להשתדל למצוא זמנים שפנויים לכולם. חשוב גם לשים לב שהדבר לא מעיק על הילד או על ההורה. זכרו שבסך הכול המטרה היא העמקת הקשר עם הילד, וצריך שהיא תעשה בצורה מהנה לשני הצדדים ולא בצורה מלאכותית. השלב השני הוא לשאוף שהשיח הזה יהיה הדדי ככל הניתן, לפי רמת הילד. אם הילד בוגר דיו, ניתן לשתף אותו בקושי שקרה בעבודה, כמו "היום בעבודה היו לי הרבה מטלות ולא הספקתי לעשות אותם, זה תיסכל אותי.." למתקדמים אפשר גם להתייעץ עם הילד, "מה לדעתך אפשר לעשות במצבים כאלה?.." כך מגבירים אצלו את האמפתיה, מפני שהעיסוק בשיחה לא מרוכז רק בו. בנוסף, תחושת השייכות והמשמעות מתגברת אצלו, והוא גם יכול לתרום את חלקו בשיח. שיח מסוג זה גם מעודד את הילד להיות מעורב, ובעל נתינה כלפי אחרים וכמובן שהוא מקרב בין ההורה ובין הילד.

לסיכום, חשוב מאוד ליצור אווירה בבית של שיח, הדדיות, שיתוף וכנות ופחות הסתרה והשתקה. כמובן בשפה פשוטה וברורה, בהתאם לגילם וליכולת ההבנה שלהם. חשוב גם לזכור שהשיח של הילדים מושפע גם מהקשר הזוגי שבין ההורים ועד כמה הם דוגלים בהסתרה או בשיתוף. על מנת שיוכלו להוות דוגמה  ומודל לילדים, ההורים צריכים לקיים זאת כזוג. יותר מכך, כל אדם בפני עצמו יכול לעבור תהליך של שיתוף, אם זה להודות בחולשות או לשתף ברגשות. הסתרה יוצרת מאמץ והיא גובה כוחות רבים מהאדם. אם אדם מתרגל בתוך עצמו לחיות חיים כנים, כך הוא יוכל לתרגל זאת עם בן או בת הזוג, ומטבע הדברים גם עם ילדיו. חשוב מאוד לציין כי אורח חיים כנה הדדי ושיתופי אין משמעו לשתף בכל הפרטים, מבלי להתחשב בנסיבות ובמצבי החיים השונים. כל הורה צריך למצוא את האיזון הנכון ואת הקצב הנכון עבור משפחתו.