קשר עם אנשי חינוך

לרוב הקשר שלנו עם אנשי החינוך במסגרות של ילדינו יהיה קשר נחמד, נעים, אולי אפילו טוב. עד לרגע שנרגיש שהגננת או המחנכת או אפילו אחד מאנשי הצוות לא רואה אותו בעין טובה. לפעמים, אנחנו רק נרגיש ככה, מתוך הרגישות שלנו אל מול הילד שלנו, אך מתוך העובדה שאנחנו אנשים, אנושיים, שמגיבים להתנהגויות שהסביבה שלנו מייצרת, לעיתים באמת נוצרת דינאמיקה לא מיטיבית בין הילד שלנו לאיש צוות. קשה לנו כהורים לשאת את זה, ולרוב זאת תוצאה של המון דברים ושל הדינאמיקה עצמה של איש הצוות והילד. 

מה כדאי לעשות במידה שאנחנו מזהים שקלענו לסיטואציה הזאת?

לייצר קשר של חיבור ואמון עם איש הצוות – הרבה פעמים מתוך הכעס שלנו על היחס שהילד שלנו מקבל (או היחס שאנחנו חושבים שהוא מקבל), אנחנו נוטים דווקא למקום של או -נתק מול איש הצוות והתנהלות מאד קונקרטית או- התנהלות מתפרצת, זועמת ומתקיפה. אפשר מאד להבין את זה. זהו דפוס שמגיע מתוך המערכת הסימפתטית שלנו, שמזהה סוג של איום. יתכן ושמעתם על המערכת הזאת שנקראת מודל שלושת ה-f – Fight, Flight or Freeze. בעצם, זוהי תגובה אוטומטית שלנו לנוכח איום. אנחנו נוטים לברוח מהאיום, או להתקיף ולהילחם בו, או פשוט לקפוא ולא לעשות דבר. כשאנחנו מודעים לכך שזאת הדרך בה המערכת הפיזיולוגית שלנו עובדת, אנחנו יכולים רגע פשוט לעצור. או גם אם כבר הגבנו בדפוס מסויים- רגע לעצור עם עצמנו. במיוחד כשמדובר בילדים שלנו קשה לנו לעשות עצירה ולהירגע עם עצמנו לפני שאנחנו פועלים, כי חשוב לנו לסיים את האירוע ולשפר אותו כמה שיותר מהר, כדי שהילד שלנו לא יסבול חלילה. דווקא בגלל זה חשוב לעשות רגע את העצירה ולהירגע, כי מתוך הרוגע הזה נגיע לפעולה הטובה ביותר עבור הילד שלנו. 

בעיני ברגע זה, הדבר החשוב ביותר (כמובן אחרי שעוצרים ונרגעים) הוא לקבוע פגישה מיידית. המסר שלנו כלפי הצוות יהיה מסר של שיתוף פעולה. מסר של- אנחנו לא באנו להילחם ולחשוב מי צודק. באנו לשתף פעולה ולראות מה יעזור לילד שלנו. חשוב שנבדוק איך אנחנו מצליחים למצוא את הנקודות הנעימות של איש הצוות, שיהוו לנו עוגן בסיטואציה. נרצה להתחבר מחדש בצורה אותנטית וחיובית. 

לנהל שיח פתוח – כלומר, מצד אחד נהיה פתוחים כדי לשמוע ולבחון מהם הקשיים שאיש הצוות מצביע עליהם. חשוב שנהיה רגועים בשלב הזה, נבקש שישתף אותנו בכל מה שראה שקשור לקשיים האלה ושייתן לנו דוגמאות. חשוב שנשאל (מתוך סקרנות ולא מתוך ביקורת)- מה נעשה כדי לסייע לו בנושא, מה עזר לו ומה לא. וכמו כן, נשאל בצורה ישירה את איש הצוות איך אנחנו יכולים לבנות תכנית משותפת- שתסייע לו בגן/בבי"ס וגם בבית. הבעת הנכונות שלנו לבחון את הקשיים ולראות כיצד ניתן לסייע גם מצדנו, לרוב מאפשרת התבוננות משותפת ותאפשר חשיבה של איש הצוות כיצד ניתן לסייע לילד גם במסגרת החינוכית. לדוגמא- המחנכת מספרת שהילד לא מוכן להקשיב בשיעור. האם זה בכל השיעורים? היכן הוא יושב? האם מקום הישיבה משפיע עליו? מבחינה חברתית- הוא כרגיל או שהוא טרוד? האם זה משהו שידוע כבר זמן רב או שהתחיל פתאום?. אנחנו נוכל לחשוב בשיתוף פעולה איך אנחנו יכולים בבית לבחון האם יש משהו שמטריד אותו ומהיכן נובע הקושי להיות בנוכחות בשיעור, תוך כדי שהמורה תוכל לבחון בכיתה האם יש נושאים מסויימים שעוזרים לו, או משהו בסביבה שיכול לסייע.  

לתכנן ביחד תכנית שנתית – בהמשך לסעיף הקודם, חשוב שנחשוב ביחד- מהו הגבול ומה אפשר. לדוגמא- נגדיר מראש- לא ניתן לדבר בצורה לא מכבדת למורה. אפשר לבקש לצאת לדקה או שתיים מהשיעור לסיבוב, פעם בשיעור, ולחזור מיד. לעיתים ניתן לצרף פסיכולוג מתוך השירות הפסיכולוגי החינוכי לשיחה, שיוכל גם הוא לעזור לנו לתכנן את התכנית עבור הילד. נחשוב ביחד- מה אנחנו רוצים לחזק? איך נעצים אותו? מה הצורך שהוא זקוק לו? וכיצד נציב גבולות ברורים לנוכח התנהגויות אלימות או שאינן מקובלות עלינו או שאינן תואמות גיל. 

לקבוע מפגשים קבועים לאורך השנה, כולל שיחות טלפוניות – אני תמיד ממליצה שבסיום הפגישה נתאם מועד חדש לשוחח או להפגש. קביעת מועד השיחה הבא יעזור לנו לחשוב על המטרות שלנו עד למועד זה, לדוגמא- נבדוק איך הילד מגיב לשינויים שנעשה בדרך שבה אנו מחברים אותו לחברים (בבית ובגן) ונראה מה מסייע ומה לא. בעוד שבועיים נקבע פגישה נוספת ויחד נוכל להגיע למסקנות טובות יותר מה עזר ומה לא, וכיצד להמשיך. 

לשתף את הילד ולייצר אמון מחודש בין הילד שלנו לבין איש הצוות – אני ממליצה לשתף את הילד במפגשים שלנו ובתכנית עם הצוות החינוכי. בעצם, המסר הוא שגם אנחנו וגם הצוות (הגננת/המחנכת וכו') דואגים לך, רוצים לטובתך וחושבים ביחד מה יכול לעזור לך. אנחנו עכשיו בקשר, חושבים ביחד, מדברים אחד עם השני ומחליטים ביחד מה לעשות שיעזור. הרבה פעמים לאחר קשיים שלנו אל מול הצוות ובניית אמון מחדש, יש צורך להעביר מסר מרגיע אל הילד ויצירת אמון מחודש גם בינו לבין איש הצוות. גם אם הקושי באמון לא דובר מולו, הרבה פעמים ילדים מרגישים שמשהו לא מרגיש להם בטוח או רגוע ועל כן אני ממליצה לא לוותר על השיח עם הילד ועל המסר של שיתוף הפעולה עם הצוות.