כיצד לנהל שיח פתוח עם הילדים

כיצד לנהל שיח פתוח עם הילדים ולפזר את מסך הערפל?

הצורך בשיח פתוח עם ילדים נובע מההבנה שחוסר תקשורת והסתרה עלולים להוביל לקשיים בוויסות רגשי ובעיות התנהגות, בניגוד לעבר שבו שיח כזה היה חסר. כיום, בעידן של שינויים טכנולוגיים ורשתות חברתיות, נדמה ש'כולם מדברים על הכול', מה שמחייב אותנו להבין מהו הגבול הנכון בין שיתוף להסתרה. במאמר זה ננסה לשרטט גבולות גזרה בנושא, תוך התייחסות לשאלה האם הילדים צריכים להיות שותפים בכל מצבי החיים של ההורה, כולל החלקים הפחות נעימים, והאם זה גורם נזק או תועלת חינוכית.

הפער בין הדורות והרצון לקיים מערכת יחסים בריאה ומאוזנת בין ההורים לילדים מביא לשאלה מה הגבול הנכון בין שיתוף להסתרה? האם הילדים צריכים להיות שותפים בכל מצבי החיים של ההורה, כולל החלקים הפחות נעימים? האם זה גורם נזק או תועלת חינוכית? ובכלל, האם אפשר ואולי צריך לדבר על הכול בבית? במאמר זה ננסה לשרטט גבולות גזרה בנושא.

תלמיד או חבר?

בעידן המודרני, תפקיד ההורה מול הילד אינו עוד היררכי כבעבר, אלא נוטה יותר לשיתוף והדדיות, מה שמעלה את השאלה האם ההורה הוא תלמיד או חבר לילד. בעבר, ההורה היה דמות סמכותית ויודעת, והילדים צייתו ללא עוררין. כיום, עם עליית ערך השוויון ורמת הידע של הילדים, הם מבקשים להיות שותפים, ומבנה המשפחה משתנה בהתאם. קשר בריא בנוי על הדדיות ושיח, אך הורים רבים מתקשים להבין את מעמדם – האם הם מעל הילד, שווים לו, או אפילו יכולים ללמוד ממנו? הדור הקודם דגל בהורה כמחליט הבלעדי, בעוד שהדור הנוכחי נוטה לקיצוניות של חוסר גבולות, מה שמעלה את הצורך למצוא את האיזון הנכון.

כולנו מבינים שקשר בריא וטוב בין אדם לאדם בנוי על הדדיות, שיתוף ושיח. במשפחות רבות, ניכר שהקושי לייצר מערכת יחסים בריאה עם ילדינו נעוצה בחוסר ההבנה- "מה אני עבור הילד שלי?" האם אני מעליו או שווה לו? האם אני מוביל אותו או שאנו צועדים ביחד? אולי יש לו מה ללמד אותי בכלל? הורים רבים נמנעים מלהעלות את השאלות הללו מעל לפני השטח, כי זה כביכול לא לגיטימי בכלל לדבר על כך. הדור הקודם, מסיבות חשובות וטובות ומתוך רצון להגן ולגונן טבע את הדרך שאומרת שההורה הוא המחליט. ואילו נדמה שהדור של היום הולך לקיצוניות השנייה, כמאמר הפרסומת "אתה? לא מחליט עליי!".  בגישה הישנה, זה נראה כחוצפה וחוסר גבולות לתת לילד לגיטימציה להחליט, להתלבט ולחשוב. כל דבר נתפס כמסוכן ומאיים, שהרי הוא רק ילד, ואיך ידע להתמודד עם החיים ללא עזרה?

מערכת של שיתוף הדדי

אם כן, עניין השיתוף נובע אף הוא מהקושי להגדיר ולהבין את מעמד הילד וההורה. מצד אחד, הילד זקוק לנו ההורים שנתווך עבורו את העולם, שנלמד אותו, שנהיה שם בשבילו ומצד שני אנו צריכים להתייחס אליו כאל אדם בהתפתחות תמידית של למידה וללמד אותו להתמודד עם החיים בצורה נכונה. מכאן גם מגיע הצורך לשתף אותו בעולם המבוגרים, כל ילד לפי גילו והבנתו. גם אם אנו מבנים את מערכת היחסים שלנו ילדינו כהדדית ושיתופית, אין זה סותר שיש לנו תפקיד נוסף במערכת הזאת- לכוון ולתת גבולות גזרה, שבהם מערכת זו תוכל להתקיים. אנו תמיד נהיה ההורים של הילד, בעלי הסמכות ההורית, והמערכת אף פעם לא תהיה שוויונית. אך אופי וטיב הקשר יכול וצריך להיות הדדי, מכבד וכזה שגורם לשיתוף פעולה.

שיח הדדי – חינוך לאמפתיה ומעורבות בחברה

פעמים רבות הורים מרגישים צורך להבין מה עובר על הילד ורוצים לקיים איתו שיח כמו מבוגר – אך צורת השיח היא חד כיוונית. ההורה שואל את השאלה, הילד עונה. אין פלא שהילד לא שמח לשתף פעולה עם זה ומחפש את הדרך החוצה מהשיחה. זאת מפני שדו שיח הוא פעולה של שני אנשים, פעולה הדדית. הילד זקוק לדעת מה עובר עלינו ההורים, מפני שעל ידי השיתוף הוא מתחבר אלינו יותר. בנוסף, הוא לומד שגם אבא ואמא נתקלים בקשיים. למשל, ניתן לומר לילד: "עבר עליי יום לא קל בעבודה, כי…" או "אני לא תמיד מרגישה טוב כשאני…". לא רק ששיח שיתופי עם הילד לא מסב נזק אלא יש לו ערך חינוכי חשוב עבור הילד. כך הילד לומד שאפשר להביע רגשות ולגיטימי להרגיש אותם. הוא לומד להיות אמפתי כלפי הזולת- גם לאחר יש רגשות. הילד גם לומד איך להתנהל מבחינת מיומנויות וכישורים חברתיים, ומסגל אסטרטגיות שונות מהמודל של הוריו.

דיבור על הכול?

לא, ילדים לא צריכים לדעת הכול, וחשוב להתאים כל תוכן לגיל הילד ולהבנתו, תוך מציאת הגבולות הנכונים. למרות שיטת ה'Don't speak in front of the child', ילדים חשים כשהורים מחליפים שפה או מסתירים מידע, מה שמעורר בהם סקרנות ורצון להיות שותפים. הם רוצים ללמוד מאיתנו ולהרגיש שייכים. עם זאת, זה בסדר גמור לא לשתף תמיד, ואפשר לומר להם בגלוי שהורים זקוקים לפרטיותם ולשיחה ביחידות, ובכך ללמד אותם על גבולות ופרטיות.

כיצד לייצר שיח שיתופי והדדי?

הדבר הראשון המשמעותי הוא להשתדל לקיים שיח קבוע עם הילדים בזמן מוגדר בשבוע. במצבי החיים של היום הדבר באמת מורכב, אך כדאי להשתדל למצוא זמנים שפנויים לכולם. חשוב גם לשים לב שהדבר לא מעיק על הילד או על ההורה. זכרו שבסך הכול המטרה היא העמקת הקשר עם הילד, וצריך שהיא תעשה בצורה מהנה לשני הצדדים ולא בצורה מלאכותית. השלב השני הוא לשאוף שהשיח הזה יהיה הדדי ככל הניתן, לפי רמת הילד. אם הילד בוגר דיו, ניתן לשתף אותו בקושי שקרה בעבודה, כמו "היום בעבודה היו לי הרבה מטלות ולא הספקתי לעשות אותם, זה תיסכל אותי.." למתקדמים אפשר גם להתייעץ עם הילד, "מה לדעתך אפשר לעשות במצבים כאלה?.." כך מגבירים אצלו את האמפתיה, מפני שהעיסוק בשיחה לא מרוכז רק בו. בנוסף, תחושת השייכות והמשמעות מתגברת אצלו, והוא גם יכול לתרום את חלקו בשיח. שיח מסוג זה גם מעודד את הילד להיות מעורב, ובעל נתינה כלפי אחרים וכמובן שהוא מקרב בין ההורה ובין הילד.

לסיכום, חשוב מאוד ליצור אווירה בבית של שיח, הדדיות, שיתוף וכנות ופחות הסתרה והשתקה. כמובן בשפה פשוטה וברורה, בהתאם לגילם וליכולת ההבנה שלהם. חשוב גם לזכור שהשיח של הילדים מושפע גם מהקשר הזוגי שבין ההורים ועד כמה הם דוגלים בהסתרה או בשיתוף. על מנת שיוכלו להוות דוגמה  ומודל לילדים, ההורים צריכים לקיים זאת כזוג. יותר מכך, כל אדם בפני עצמו יכול לעבור תהליך של שיתוף, אם זה להודות בחולשות או לשתף ברגשות. הסתרה יוצרת מאמץ והיא גובה כוחות רבים מהאדם. אם אדם מתרגל בתוך עצמו לחיות חיים כנים, כך הוא יוכל לתרגל זאת עם בן או בת הזוג, ומטבע הדברים גם עם ילדיו. חשוב מאוד לציין כי אורח חיים כנה הדדי ושיתופי אין משמעו לשתף בכל הפרטים, מבלי להתחשב בנסיבות ובמצבי החיים השונים. כל הורה צריך למצוא את האיזון הנכון ואת הקצב הנכון עבור משפחתו.