מה זאת התנהגות רגרסיבית?
כל הורה חווה בעבר את תחושת הבלבול או התסכול כשאחד מילדיו התנהג בצורה רגרסיבית. הכוונה היא להתנהגות שהופיעה בעבר וכבר נעלמה, ופתאום מופיעה שוב. לעיתים זאת התנהגות שאינה מקובלת חברתית או שאינה מקובלת עלינו כהורים ולעיתים זאת התנהגות שאינה תואמת גיל. חשוב לציין כי לעיתים זאת התנהגות תקינה עבור משפחה אחת, שלא תעורר שום תגובה רגשית אצל אותה משפחה, אך אינה מקובלת במשפחה אחרת, שם תיחווה מדאיגה. לדוגמא דיבור בצעקות, ריצה או טיפוס בבית, ואפילו התנהגויות כגון הסתגרות, זמזום, ועוד.
לעיתים התנהגות זאת הטרידה אותנו בעבר והתאמצנו מאד לעזור לילד לשנות אותה. לדוגמא: התקפי זעם, מציצת אצבע. לעיתים זאת התנהגות שנעלמה בשל התפתחות תקינה של הילד, לדוגמא- גמילה מחיתולים ועוד. לעיתים אלה התנהגויות שונות שהתפתחו אצל ילדים כעזרה לויסות רגשי כדוגמת- מציצת אצבע/ נדנוד הגוף/ כסיסת ציפורניים ועוד. התנהגויות שנעלמו בעבר תודות לאסטרטגיות התמודדות והרגעה שהילדים רכשו.
בעצם, רגרסיה זהו מנגנון הגנה שמתבטא בנסיגה לדפוסים קודמים של התנהגות ו/או התקשרות.
אז הבנו מה זה נסיגה לדפוסים קודמים של התנהגות. אבל מה זה אומר נסיגה לדפוסים קודמים של התקשרות?
התקשרות היא בעצם הנטייה המולדת של התינוק לחפש את הקרבה של הוריו על מנת לחוש מוגן ובטוח. דפוסי התקשרות שונים יכולים להיווצר בין התינוק להוריו. רוב התינוקות יצרו התקשרות בטוחה עם הוריהם, הם ישמח לראות אותם, ההורים יהוו מקור נחמה והרגעה עבור התינוק/הילד ותחושת האמון והביטחון תאפיין את הקשר. עם זאת, לעיתים מתקבעים דפוסים אחרים של התקשרות- כמו התקשרות נמנעת- בו התינוק יפגין אדישות לנוכחות או להיעדר הוריו, לא יחפש אותם ולא יפגין סימני מצוקה או כעס. חשוב לציין כי מחקרים מצאו כי למרות זאת, אותו תינוק חווה מצוקה ועוררות רגשית גבוהה. דגם התקשרות בעייתי נוסף הוא התקשרות אמביוולנטית. הם חווים מצוקה גדולה ונוכחות האם אינה מרגיעה אותם- הם מצד אחד מחפשים אותה ללא הרף, אך מצד שני דוחים אותה ומתנגדים לנוכחותה. לשמחתנו, מחקרים הוכיחו כי דפוסי התקשרות יכולים להשתנות. אך לעיתים, במצבים רגרסיביים, הילד ישוב באופן זמני לדפוס התקשרות קודם. אז נוכל להבחין או בהפגנת אדישות, ללא סימני מצוקה או כעס. בעוצמה וההיקף של הדפוס הזה יהיו גבוהים ונרגיש ניתוק מהילד. או לחילופין, צורך רב בנוכחות שלנו, תוך הרחקה וכעס. כך שהנוכחות שלנו לא באמת מאפשרת לילד להירגע.
מה התנהגויות רגרסיביות אלה מעוררת בנו כהורים?
באופן אוטומטי וטבעי, לרוב התנהגות זאת מעוררת בנו בהלה. אנו חרדים שמא התנהגויות אלה מתקבעות בחזרה ברפרטואר ההתנהגויות של הילד שלנו. לעיתים הרגש שיעלה בנו חזק הוא דווקא תסכול. אנחנו יכולים להרגיש או לחשוב שכל המאמץ שהשקענו בהקניית אסטרטיות התמודדות הוא לחינם.
לרוב המחשבות שלנו ילכו לכיוון של מחשבות קטסטרופליות. מחשבות קיצון לדוגמא "שום דבר לא משתפר" / "למה אני מתאמצת כל כך…." / "אני לא רואה תקווה לשינוי". זה בעצם דפוס של עיוות חשיבה, שלעיתים אנו נוטים לאמץ באופן לא מודע, במצבי לחץ.
אז מה כדאי לעשות כשאנחנו מבחינים בהתנהגות רגרסיבית של ילדינו?
- הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות באותו הרגע, הוא לעצור. אפילו לחשוב מראש מה יכול לעזור לנו להירגע כשאנחנו חווים את הבהלה/התסכול או כל רגש עוצמתי אחר לנוכח הסיטואציה. כדי שנוכל לעזור לילד שלנו אנחנו חייבים להיות רגועים. אבל מה לעשות שזה לא כפתור שאפשר ללחוץ עליו ופשוט להירגע. גם אנחנו בני אדם, שחווים קשיים, אתגרים, חוסר בשעות שינה וימים עמוסים. יחד עם זאת, אנחנו המבוגר האחראי בסיטואציה, וחשוב שנלמד, לאט לאט, מה יכול לעזור לנו ברגעים כאלה. גם כשהילד שלנו משתולל, הוא עדיין מפנים את הדרך בה אנו מתמודדים עם ההתנהגות שלו. הוא לומד בעצמו- איך מתנהגים לנוכח משבר. נרצה להעניק לו מודל מחזק ורגוע. וזה אומר- קודם כל להשקיע בעצמנו ולהבין מה עוזר לנו. אם אנו מתקשים לעשות זאת, כדאי ונכון לבדוק אופציה של הדרכת הורים שתסייע לנו בכך.
- אם מוכנים לזה מראש- זה פחות מבהיל. תדעו שזה יכול להגיע. וזה לא אומר כלום על היכולות של הילד שלכם. זה רק אומר שהוא מתמודד כרגע וזאת דרך ההתמודדות שלו. אם אנחנו מוכנים לזה- אנחנו פחות נבהל ונגיב לזה יותר בנינוחות.
- לדעת שזה זמני ותקין. התנהגויות רגרסיביות לרוב עוזרות לילד להתמודד עם סיטואציה מאתגרת עבורו. כן, זה מסמן לנו שהוא מתקשה בסיטואציה המאתגרת. חשוב להתבונן על הסיטואציה ולחשוב- מה מאתגר עבורו כרגע?. יכול להיות שזה משהו שלא קשור לסיטואציה הספציפית שהוא חווה, אלא לקושי כללי אחר. לדוגמא- חשש מהעלייה לכיתה א' או המעבר לגן חדש.
- נבדוק האם היה/ עומד להיות שינוי כלשהו. ילדים לעיתים מפגינים התנהגויות רגרסיביות לקראת ובזמן מעברים בין מסגרות או עקב שינוי כלשהו. התחושה של חוסר ודאות או חשש לקראת מה שיבוא, או החוויה בה הם מסתגלים לשינוי, היא לא פשוטה. לא עבורנו ולא עבורם. במקרה ונזהה מהו הגורם המלחיץ, נוכל לדבר את הלחץ, או אפילו לשחק אותו ביחד עם הילדים.
- נמשיך לפעול באופן עקבי. לדוגמא, אם הילד מפגין לדוגמא התפרצויות זעם, שלא נכחו תקופה, וחשבנו שהן כבר מאחורינו, נמשיך לפעול כפי שהגבנו בעבר. אם נהיה רגועים והתגובה שלנו לא תהיה אימפולסיבית, אלא שקולה וידועה, זה יפחית את המתח אצלנו וגם אצל הילד. אמירות כמו- "חשבתי שהשתנית" "אתה מתנהג שוב כמו תינוק" "ההתנהגויות האלה לא יפסקו לעולם"- יכולות להכניס את הילד לעוד יותר לחץ, לתחושה של חוסר מסוגלות וחוויה של כשלון.
- נשוחח עם הילד כשהוא נרגע. כשמתאפשר, רצוי לנסות לקיים שיח רגשי ופתוח על הסיטואציה/ההתנהגות הרגרסיבית. חשוב להגיע לשיח מתוך מקום מאפשר ומכיל ולא מתוך מקום ביקורתי ומאשים. לדוגמא- שמתי לב שמצצת אצבע היום. הרבה זמן לא עשית את זה. יכול להיות שמשהו מציק לך/שאתה חושש ממשהו?. אם הילד לא מאפשר שיח, כמובן לא נלחץ עליו. אפשר גם להביע את הנכונות שלנו והאכפתיות במשפט כמו- "אם אתה מרגיש שאתה רוצה לדבר/חיבוק- אני פה".
זיכרו שהתנהגויות רגרסיביות קיימות אצל כולנו ואצל כל הילדים, לרוב הן זמניות וחולפות. עם זאת, אם אתם מבחינים שההתנהגות מתקיימת בעוצמה ובתדירות גבוהה, לאורך זמן, כדאי לבחון את הקושי מול צוות בית הספר או הגן. אם ההתנהגות לא חולפת או מתעצמת רצוי לערב איש מקצוע שיוכל לבחון את הקושי ולבחון מהי הדרך המדויקת ביותר לעזור לילדכם.