טיפוח הקשר עם צוות בית הספר

נושא היחסים בין הצוות החינוכי בבית הספר לבין הורי הילד הוא נושא משמעותי וחשוב. כיום, במצב שבו הילד נמצא רוב שעות היום במסגרת החינוכית, עולה אף יותר משמעות קשר זה, שכן כאשר היחס הוא הדדי פורה ומכבד בין ההורים ובין הצוות, המרוויח הראשי הוא הילד. אך נראה שפעמים רבות ישנם קשיים ביישום וטיפוח יחסים אלו. ננסה לתת כמה עצות- כיצד ניתן לטפח קשרי אמון טובים ומשמעותיים עם צוות בית הספר, מתוך הבנה שהם מהווים מפתח להתקדמות הילד.

טיב הקשר מקדם את הילד

כיום ידוע כי יחסים של קרבה ואמון הדדי בין ההורים לצוות החינוך בגן או בבית הספר מהווים תנאי הכרחי לפעילות חינוכית טובה. קשר זה צריך להתבסס על כבוד, תחושת שייכות והתחשבות. זאת מפני שההשקעה בקשר בין ההורים לאנשי החינוך בבית הספר תורמת לבניית התהליך החינוכי, עוזרת לקידום הילד וליצירת תנאים למימוש הפוטנציאל הקיים בו. כמו כן, ההורים והמורים מהווים דוגמה אישית עבור הילד ומהם הוא לומד כיצד להתנהל. כאשר הילד מתבונן ביכולת של ההורים לשתף פעולה, ליצור אמון ואף לפתור ולהתגבר על קונפליקטים ולהגיע לעמק השווה, הוא מפנים ולומד כיצד לעשות זאת בעצמו. אם מול המורים ואם מול קבוצת השווים שלו- חבריו ובני כיתתו.  לעומת זאת, כאשר דמויות הסמכות העיקריות של הילד, ההורים והמורים,  נמצאים במאבק או ביחסים עוינים – הדבר מערער את נפש הילד ולעתים פוגע ביכולת שלו לתפקד בצורה מיטיבה. מסרים שעוברים מין ההורים שבית הספר והמורים "אינם טובים" עוברים אל הילד ומקשים עליו לסמוך על המורים והצוות ולפתח תחושת אמון וקשר מיטיב.

שותף או לקוח?

לעתים קיימים קשיים ביישום שיתוף הפעולה בין המערכת המשפחתית למערכת הבית ספרית. זאת מפני שמתקיים חוסר שוויון בין הצדדים וחוסר תאום ציפיות. רמת המעורבות הרגשית של ההורים היא גבוהה ובצדק, ולכן ההורים לעתים נוטים להתערבות רבה מידי או להפך, מטילים את כל האחריות על בית הספר. לעומתם, הצוות הניהולי והמורים אשר מגיעים מהמקום המקצועי, אף הם דורשים מההורים לקחת אחריות גבוהה על הנעשה עם הילד, לתמוך ולשים דגש גם בבית על התהליכים החינוכיים בבית הספר. כמו כן, טיב הקשר לעתים נראה כקשר של לקוח ונותן שירות, כאשר ההורה הוא הלקוח ובית הספר הוא נותן השירות. במצב כזה, נותן השרות (ביה"ס) צריך לעבוד קשה כדי לספק את הסחורה ללקוח (כלומר ההורה) והלקוח צריך רק לשלם מבלי להיות שותף ממשי. במצבים אחרים, גם בית הספר עלול להטיל את כל האחריות על ההורים ולהימנע מחשיבה על פתרונות. לדוגמא, כאשר לילד יש בעיות התנהגות או קושי בויסות הרגשי המתבטא בהתפרצויות זעם. לעיתים בית הספר מפנה את ההורים לטיפול רגשי או הדרכת הורים, מבלי לחשוב על התערבות חינוכית עם הצוות החינוכי, המחנכת, היועצת ועוד. הפתרון הנכון ביותר, שנמצא שעוזר לילדים נמצא בקשר של שותפות יש עשייה, שיתוף פעולה מלא והדדיות מלאה. כך, ישנה חשיבה על התערבות בבית הספר ועל פתרונות ודרכים שיקלו על הילד, וגם בבית, יש התערבות שממשיכה את אותה המחשבה. לדוג', ילד עם קשיי קשב וריכוז שמתקשה בלימודים ובישיבה בכיתה- אפשר לחשוב על תכנית שמצד אחד תאפשר לו לצאת החוצה להתאוורר, תאפשר להתעסק בכדור לחיצה בזמן שהמורה מדברת, או לצייר תוך כדי ההקנייה, אך מצד שני תדרוש ממנו להיות נוכח, תעזור לו לשמור על הרצף הכיתתי (לדוגמא, רשימת נושאי השיעור על הלוח) ועוד. בבית, ההורים יכולים לעזור בהתארגנות עם החומר, על ידי שינוי סביבתי (לדוגמא מדפים עם צבעים שונים למחברות עם צבעים שונים שמייצגים ימים שונים, טבלאות שונות ועוד). ההורים יכולים לערוך שיח רגשי פתוח על הקשיים  ולחזק את האסטרטגיות הבית ספריות.

אם כן, כיצד ניתן ליצור קשר של אמון ושיתוף פעולה בין הצוות ובין ההורים?

דיאלוג מכבד

אחד העקרונות החשובים בכל שימור והעצמה של קשר הוא היכולת לנהל דיאלוג כנה, מכובד ומיטיב. במסגרת הבית ספרית אין ספק שעל המנהל והמורים, כאנשים אשר קיבלו הכשרה לכך, לדעת לנהל את הדיאלוגים. כיום ניתן לקיים דיאלוגים בדרכים שונות: מפגשים פנים אל פנים, מיילים, הודעות ושיחות. יש לשים לב שבנושאים מורכבים כמו בעיות תפקוד והתנהגות של הילד לא מומלץ לנהל שיחות בווצאפ ולמרות הפיתוי, גם לא בטלפון. עם כל הקושי הטכני, מומלץ להיפגש פנים אל פנים ולדון בדברים ב"ארבע עיניים". בשיחה כזאת יש סיכוי רב יותר שיהיו פחות מאבקי כוח ותהיה יותר הבנה בין הצדדים. כמו כן, מומלץ שלאורך השנה יתקיים קשר דיאלוגי כזה, ולא רק סביב בעיות או כאשר יש בעיית התנהגות. רצוי גם לייצר אווירה נעימה סביב דברים חיוביים, קיום מפגשי העצמה, התאוורוות והנאה, וכן להגיע למפגשים לאורך כל השנה.

לשתף או לא?

מכיוון שהילד נמצא שעות רבות במסגרת החינוכית, לצוות החינוכי יכול להיות מידע רב על הילד אשר נובע מהתבוננות והיכרות אמיתית. לעיתים, ישנם קשיים אשר ההורים לא בטוחים שבאים לידי ביטוי במסגרת החברתית וההורים מתלבטים האם להעלות אותם אל מול הצוות, לדוגמא פחדים וחרדות, ביישנות, קושי בכישורים חברתיים ובכניסה לסיטואציה חברתית ועוד. כמובן שהצעד הראשון לשיתוף ומחשבה משותפת הוא יצירת קשר ואמון הדדי. כאשר נוצר אמון זה ויש תחושה חיובית, השיתוף בקשיים מתוך בדיקה כיצד מתבטא הקושי במסגרת, או מתוך רצון לחשיבה משותפת שתסייע לילד, לרוב מניב תוצאות טובות. לעיתים השיח עם ההורים עוזר לצוות ולמורה להבין יותר טוב תגובות של הילד. לדוג', ילד שמסרב לענות על שאלות בכיתה והמורה חושבת שהוא לא יודע את החומר או "עושה דווקא". כאשר ההורים משוחחים על הביישנות שלו או על הפרפקציוניזם והחשש לטעות, המורה יכולה להבין את הסיבה לסירוב להשתתף בכיתה ואף לחשוב על דרך אחרת, מתאימה יותר, לגייס אותו ולעזור לו.

חיזוק המטרות ותיאום ציפיות

חינוך ילדים הוא תהליך מורכב להורים ולמורים גם יחד. כאשר לילד יש קושי רגשי זהו תמיד קושי מערכתי שבו כל צד רוצה להשליך מעצמו באופן לא מודע או מודע את הקושי על הצד השני, וכך ההאשמה עוברת מהילד להורה, ומההורה למורה או למנהל.  חשוב וכדאי לזכור שלכל הצדדים יש מטרה משותפת אחת והיא טובת הילד והצלחתו. לכן כדאי להיות ממוקדים בטובת הילד ולהימנע ממאבקי כוח שבהם מחפשים "מי צודק" או מי "אשם" במצב הילד ועל מי מוטלת האחריות. חשוב לזכור שלא תמיד תהיה הסכמה לגבי חינוך הילד וגם זה בסדר, כל עוד השיח המתקיים הוא שיח פתוח ומכבד. כמו כן, כדאי לתאם ציפיות מראש בכל הנושאים המשמעותיים לכם ההורים, על מנת למנוע אי הסכמות בהמשך.

הכותבת הינה פסיכולוגית בהתמחות חינוכית, בעלת תואר ראשון ותואר שני בפסיכולוגיה. עובדת כפסיכולוגית בית ספר ומלווה גנים. מטפלת טיפול רגשי בילדים ומעבירה הדרכות הורים.