קושי בכניסה לסיטואציות חברתיות

כמידי שבוע ש' הגיעה אל חדר ובאחת הפגישות שלנו היא לפתע אמרה: "אין לי חברות". הסתכלתי עליה במבט מסוקרן, מחכה לשמוע את דבריה. "אין לי עם מי להיות, אין לי אף אחד. אני כל הזמן לבד בכיתה" היא אמרה בפנים חתומות. "וואו, זאת ממש לא תחושה טובה להיות בה", אמרתי לה. "את יכולה לפרט יותר מה בדיוק קרה שכך את מרגישה?" שאלתי. "אני אגיד לך, כשאני נכנסת לכיתה, נגיד בהפסקה, אני רואה את כל הבנות בכיתה יושבות ומדברות ואז אני באה לדבר איתן… ואיך שאני מגיעה או שהם פתאום הולכות, או שאין לי מה להגיד ואז אני מרגישה לא בנוח. הם לא אוהבת אותי. לא יודעת מה לעשות, אני לא מצליחה להתחבר אליהן". 

ילדים ובני נוער רבים מתמודדים עם קושי להשתלב בחברה. כולנו רוצים להיות שייכים, להרגיש חלק מקבוצה ולהיות בסביבה שבו נוכל להביע את עצמנו. האדם הוא יצור חברתי וזקוק לתחושת ה"ביחד" כדי להתפתח ולצמוח מבחינה רגשית. לפי הגישה האדלריאנית, תחושת השייכות היא התחושה הכי חשובה שקיימת באדם, והיא זו שגורמת לו לנוע ולהתפתח בחיים. אך לא תמיד אנו יודעים איך עושים זאת, גם כילדים וגם כבוגרים: איך מצליחים להתחבר עם אחרים? איך משתלבים בחברה? איך נכנסים לסיטואציה חברתית? ומה עושים במצב בו הילד שלנו מרגיש בודד וללא חברים? 

לפעמים הילד רוצה להיכנס לקבוצה ואינו מצליח להשתלב בה או שהוא נמצא בקבוצה אך אינו מבין את הקודים החברתיים. כתוצאה מכך, הילד יכול לחוות את עצמו כלא שווה, לא ראוי ולא מוערך והוא מתחיל גם לדחות את עצמו. לעתים הילד מגיע מראש עם חוסר ביטחון והססנות, ושני המצבים גם יחד יוצרים מעגל שבו הילד מרגיש דחוי. במצבים אלה הוא יכול לפתח דפוס של הימנעות, תוקפנות או לפתח התנהגות תלותית בהורים.

על מנת להשתלב בחברה הילד יכול לחשוב שאם הוא רק ישנה משהו בעצמו, יאהבו אותו יותר. עוברות לו מחשבות כמו: "אם רק הייתי גבוה יותר…" , "אם רק הייתי יודעת לדבר בביטחון כמו ההיא מהכיתה המקבילה…", "אם רק היה לי שיער חלק ולא מתולתל …", "אם רק הייתי יודעת להתאפק ולא לדבר כל כך הרבה",  "אם רק הייתי יפה יותר…מהמוצא הנכון, עם מצב כלכלי מסוים, עם תחומי עניין אחרים בחיים –  הייתי מתקבלת לחברה" אך כמובן שזה לא דבר נכון. 

אמנם נכון כי לחלק מהילדים יותר קל להתחבר, לתקשר ולהיות עם חברים, ולחלק מהם זוהי מיומנות הדורשת תרגול רב יותר אך זה אינו תלוי בשינוי חיצוני של כסף מעמד או מראה. הדבר תלוי בגורמים שונים מחיי הילד כמו תכונות אופי, יש ילדים ביישנים יותר ונמנעים או ילדים עם קושי בויסות רגשי דבר המקשה עליהם להתחבר עם הסביבה. גורם נוסף הוא דוגמה אישית של ההורים וכיצד ההורים בעצמם מקיימים קשרי חברות ועוד. כמו כן, במקרים רבים, הקושי להיקשר לחברים או להצליח להשתלב בפעילויות נובע מפחד מדחייה או אפילו חרדה שהילד פיתח עם הזמן. ייתכן שהילד או הילדה כבר חוו בעבר תחושה של דחייה, פגיעה או נטישה, דבר שגרם להם להיסגר ולחשוב בתת מודע "אני יותר לא אתחבר", כדי לא להיפגע שוב. אך לא תמיד הסיפור הוא טראומת עבר, אלא לעתים יש ילדים יותר מופנמים או פחות מווסתים, שזקוקים לתיווך ורכישת המיומנות הזאת וכאשר כשהם ילמדו אותה הם יצליחו לאט לאט להיפתח ולמצוא את מקומם בחברה.

אז איך אפשר לעזור לילד להיכנס לסיטואציה חברתית?

הדבר הראשון שעלינו להבין הוא שחשוב לחזק את היכולות של הילד ובטוב שלו. דווקא המיקוד בכישרונות ובחוזקות של הילד, היא זו שיכולה לגרום לאחרים להתחבר אליו. כדאי למקד אותו בכך שהערך שלו תמיד נשאר טוב ולא משתנה אף פעם, גם אם יש קבוצת חברים שאליה הוא לא משתייך כרגע, וגם במצב שבו הוא עדיין לא יודע איך להתחבר לאחרים. וכן חשוב לחזק את התמיכה המשפחתית שאליה הוא תמיד שייך. כמו כן, יש לגשת אל הנושא החברתי בצורה נינוחה, ולהסביר שזה תהליך ושבכל מצב – הילד אהוב ושייך. לפעמים כשמנסים יותר מידי לפתור בעיה, רק מעצימים אותה. לפעמים הילד נמצא בתחושה שהוא "לא מקובל" והוא מתאמץ כל הזמן רק לפתור את הבעיה הזאת, דבר שלוקח ממנו כוחות רבים ומשאבים ומביא אותו לתסכול רב. יש להסביר לילד שתהליך יצירת קשרים הוא תהליך שיכול לקחת זמן ועד אז, כאמור, הקושי לא מוריד מערך הילד. 

לאחר שהילד מקבל את השדר שהוא אהוב ושייך ללא תנאי, אפשר לשמוע ממנו מה בדיוק קשה לו בכיתה. האם יש לו קושי עם קבוצה מסוימת? האם יש ילד ספציפי שהוא לא מצליח להיות חבר שלו? האם הוא מרגיש בודד בהפסקות מפני שהוא לא מוצא עם מי לדבר? האם הוא מתבייש לפנות לחברים? האם הוא לא מוצא תחומי עניין משותפים עם חברים? אחרי שהצלחנו להגדיר עם הילד את הקושי, אפשר לבחון ביחד איך אפשר לשפר את המצב.

למשל, אפשר לתרגל איתו את הסיטואציה כמו שהיא מתרחשת במציאות או לחפש הזדמנויות באינטראקציה איתו שבה אנו שמים לב להתנהגות רצויה או פחות רצויה, שהרי המשפחה בעצמה היא דגם לחברה שבחוץ. בתרגול זה אפשר  לבדוק כיצד הילד מתנהג כשהוא בא למצב החברתי. למשל, ישנם ילדים שמרוב שהם רוצים להיכנס לשיחה הקבוצתית, הם ישר צועקים או נכנסים לדברי החבר. זאת יכולה להיות התנהגות שנובעת מהתרגשות. כאן אפשר ללמד אותם על כללים שיש בקבוצה, כמו חוק שנקרא "חוק 2 הדקות". בכל סיטואציה חברתית שרוצים להיכנס אליה, כדאי להמתין 2 דקות כדי "לחוש את השטח" ורק אז לנסות להיכנס. בזמן הזה, כדאי לשמוע את נושא השיחה, להסתכל על החברים האחרים וגם לחשוב מה אני רוצה לשתף. כמו כן, כדאי ללמד את הילד ערכים כמו כבוד, שיתוף פעולה, הקשבה ועוד.

דבר נוסף הוא שצריך ללמד את הילד למצוא את האיזון בין הביחד ללבד. כדאי ללמד את הילד את ההתמודדות עם דחייה וגם עם תחושה של בדידות. תחושת הדחייה היא דבר בלתי נמנע, והיא חלק מהחיים וכמוה גם הבדידות. אמנם אנו רוצים ללמד אותו להיות שייך, אך חלק מזה הוא גם ללמוד שיש מצבים שבהם לא ניתן להיות עם חברים וזה גם בסדר לפעמים. ניתן לתרגל זאת בבית, למשל כאשר אנו ההורים לא זמינים אל הילד, ניתן לשתף אותו שאמנם אנו כרגע עסוקים אך אין הדבר אומר שאנו דוחים אותו. כך הקישור בין חוסר זמינות לדחייה יורד, והילד יכול לפתח מנגנון בריא של קשר עם הסביבה. בדרך זו מפתחים את הביטחון העצמי של הילד ומפתחים אצלו את תחושת השייכות, ללא תלות בסביבה.

לעתים על מנת לחזק את הכישורים החברתיים של הילד, יש צורך להיעזר באיש מקצוע אשר ידע לזהות את מקור הקושי וידע לכוון את הילד. כמו למשל במקרה של פגיעה או דחייה בעבר, שעולה במסגרת של טיפול רגשי. כמו כן, ניתן לפנות להדרכת הורים או לטיפול קבוצתי שבמקרים רבים מסייע לדמות את המצב החברתי במציאות. באמצעות מענים אלה ניתן לתת לילד כלים לשינוי המצב ולאפשר לו להיות פנוי ומשוחרר רגשית, דבר אשר יעזור לו להשתלב היטב בחברה.

הכותבת הינה פסיכולוגית בהתמחות חינוכית, בעלת תואר ראשון ותואר שני בפסיכולוגיה. עובדת כפסיכולוגית בית ספר ומלווה גנים. מטפלת טיפול רגשי בילדים ומעבירה הדרכות הורים.